אדם הראשון מול משה רבינו – מי יותר גדול?
השבוע אנו מתחילים שוב את התורה, לאחר שבשמחת-תורה סיימנו אותה והתחלנו מחדש. בתחילת התורה ובסופה, אנו פוגשים שתי דמויות יסוד בעלי חשיבות רבה. בפתיחת התורה אנו לומדים על אדם הראשון ובסיומה אנו פוגשים את משה רבינו, וזה למעשה כל תקופת החומש – מתחילים באדם הראשון ומסיימים עם משה רבינו. עובדה זו נותנת לנו את ההזדמנות להתבונן באורחות חייהם ובהליכותיהם ובכך גם ללמוד ממעשיהם. נתחיל עם משה רבינו, שרק עכשיו, בשמחת תורה, קראנו עליו. בסוף התורה כתוב "וימת משה עבד ה' .. ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים". אנו קוראים כאן שבחים גדולים ביותר על משה שנקרא עבד ה' וכמוהו לא קם נביא בישראל. בתלמוד (ב"ב, ט"ו א) אנו מוצאים מחלוקת מי כתב את שמונה הפסוקים האחרונים של התורה; ר' יהודה אומר שיהושע כתבם, ולעומתו סובר ר' שמעון שמשה רבינו כתב אותם בדמע לפני פטירתו. הזכרנו את דעתו של ר' שמעון שמשה רבינו כתב את הפסוקים הללו "בדמע", ולפי הפירוש הפשוט (רש"י במנחות) משה כתב את הפסוקים הללו כשדמעות בעיניו. לכאורה ניתן לשאול, מדוע בכה משה רבינו ("בדמע") בבואו לכתוב את הפסוקים הללו, הרי הוא היה אז בן מאה ועשרים שנה?!
[כשסבתא שלי הגיעה לגיל תשעים, היא אמרה שהיא לא פוחדת מפני המוות, מכיון שכל מה שהיא ביקשה מהקב"ה היא קיבלה; היא ביקשה משפחה, ילדים ושהם ילכו בדרך התורה ושישארו יהודים – וב"ה הכל התממש במלואו כפי שביקשה. כסף אמנם היא לא ביקשה ולכן היא לא קיבלה... אבל אחרי שקיבלה את הברכה על הילדים והנכדים – כבר לא צריכים את הכסף...]
ואולי יש לומר שמשה רבינו – העניו מכל האדם – בכה מפני שהקב"ה אמר לו לכתוב את כל השבחים הללו (שאנו קוראים בסוף התורה) עליו עצמו! ודבר זה היה קשה עליו ביותר! כשמצווים על אדם שיכתוב את ההספד שלו על עצמו זהו דבר לא נעים בכלל... המלך שלמה כותב ב'שיר השירים': יהללך זר ולא פיך (ויש מפרשים כך: יהללך זר ולא (=ואם אף אחד לא משבח ומהלל אותך) – פיך (=עשה זאת בעצמך...) מקובל לכתוב על המצבה את כל שבחיו של המנוח הטמון מתחתיה, אולם ישנם אנשים שלא סומכים על השבחים שאחרים יכתבו עליהם (מי יודע אם אנשים אחרים יעריכו אותם כראוי...) ולכן, ליתר בטחון, הם עצמם מנסחים מראש את המצבה שלהם בצורה הכי טובה ומושלמת, כדי שחלילה לא יהיו טעויות... ממשה רבינו – שהיה העניו מכל אדם – אתו סיימנו את התורה, נעבור לתחילת התורה שבה אנו קוראים את סיפור חייו של אדם הראשון, הסיפור שכולנו מכירים, כי הוא הסיפור היחידי עליו – הסיפור של חטא עץ הדעת. הבעיה הגדולה של אדם הראשון לא היתה שהוא חטא. כל אחד יכול למעוד ולחטוא, זוהי חולשה אנושית שכיחה. השאלה היא איך האדם מתנהל לאחר החטא. איך וכיצד הוא מתמודד עם זה. וזו היתה הבעיה של אדם הראשון.
לאחר החטא הקב"ה התגלה ושאל אותו "אייכה". ראשית, אדם הראשון ברח והתחבא, כך לא מתנהג "גבר" אמיתי. שנית, בשעה שהקב"ה שאל אותו "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" – הוא לא היה מוכן לקחת אחריות על המעשה, אלא האשים את חוה אשתו בחטא, "האשה אשר נתת עמדי"... ומיני אז כל הגברים מאשימים את הנשים שלהם בכל... אדם הראשון לא היה צריך להמתין עד שהקב"ה ישאל אותו מה קרה, הוא היה צריך לבוא מעצמו, להודות שחטא ולבקש דרך תשובה לעצמו, להודות ולהתחרט. ואילו הוא לא רק שלא הודה, אלא ברח והתחבא והאשים את אשתו. בניגוד למשה רבינו שהיה העניו מכל אדם, לאדם הראשון היתה חסרה מידת הענוה, ולכן גם לא היה מוכן לקחת אחריות על מעשיו.
האדמו"ר ה'צמח צדק' התייתם בגיל צעיר מאד מאמו, וזקינו אדמו"ר הזקן אימץ וגידל אותו כבן. כשמלאו לילד שלוש שנים ערכו לו אפשערניש (תספורת), כנהוג, והכניסו אותו ל'חדר'. אדמו"ר הזקן לקח אותו אל ה'חדר' למחרת יום הכיפורים תקנ"ג. בבואם אל ה'חדר' ביקש האדמו"ר מהמורה שיפתח את החומש וילמד אותו את האותיות של הא"ב מתוך חומש ויקרא, כפי שמקובל. כשהראה המורה לילד את האותיות, הבחין הילד שהאות אל"ף האחרונה במילה "ויקרא" היא קטנה יותר משאר האותיות בחומש. פנה הילד אל הסבא שלו, אדמו"ר הזקן, בשאלה מדוע האל"ף של "ויקרא" קטנה יותר? הסבא הגדול ישב בעיניים עצומות זמן מה והתעמק במחשבתו, ולאחר מכן פנה לנכדו הקטן ואמר לו: בתורה ישנם שלושה סוגי אותיות; ישנן אותיות קטנות, אותיות בינוניות ואותיות גדולות. כמעט כל התורה כתובה באותיות בינוניות, לא גדולות ולא קטנות, וזאת כדי ללמדנו שעל האדם לשאוף להיות בינוני. אצל אדם הראשון מצינו בתחילת ספר דברי הימים שנכתב עליו "אדם" עם אל"ף רבתי (גדולה), משא"כ אצל משה רבינו כתוב "ויקרא אל משה" עם אל"ף זעירא. לפי המדרש אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, חכמתו היתה מרובה משל מלאכי השרת והוא הכיר במעלת עצמו, הוא לקח את עצמו "יותר מידי ברצינות", ולפיכך הוא נכשל בחטא עץ הדעת. משה רבינו, לעומת זאת, לא התרברב ולא התייהר, אדרבה, הוא היה שפל בעיני עצמו, וכפי שמעידה עליו התורה "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ולכן התורה כותבת עליו "ויקרא" – עם אל"ף זעירא. כשאנו מתחילים שוב ללמוד את התורה מחדש, עלינו לגשת אל הלימוד החדש עם קצת ענווה. עלינו לזכור תמיד שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה ואנחנו אנשים קטנים שמנסים להבין את התורה. במדה שאנו מתייגעים ומבינים הרי זה משובח, אולם גם אם איננו מבינים עלינו לזכור היטב שזוהי תורת ה' ועלינו לקיימה בכל מצב ובכל זמן.