להיות "בן אברהם" ולא "בן נח" (סגנון חו"ל)

לאחרונה התפרסמו תוצאות של מחקר מקיף שנערך בקרב האוכלוסיה היהודית בארצות הברית. נפתח בחדשות הטובות: 43 אחוזים מיהודי ארה"ב ביקרו בישראל (כמובן שחלק גדול מזה נזקף לזכות תוכנית "תגלית" שמממנת כרטיסי טיסה חינם לצעירים). 28 אחוזים ביקרו בישראל יותר מפעם אחת. ברור שאלו הן חדשות חיוביות מאד. הנושא הבא היה: "מהי בעיניך יהדות?" (העונים יכלו לבחור יותר מתשובה אחת): 73 אחוז השיבו שיהדות זה "לזכור את השואה". 69 אחוז השיבו, בנוסף לכך, שהם רואים ביהדות מפתח לקידום חיים מוסריים. 56 אחוז רואים ביהדות שם נרדף לפעילות למען צדק ושוויון. 49 אחוז סבורים שיהדות פירושה "סקרנות אינטלקטואלית". 43 אחוז סבורים שיהדות זה גם סיוע לישראל. 42 אחוז חושבים שיהדות זה חוש הומור מפותח. רק 19 אחוז השיבו שיהדות בעיניהם זה שמירת מצוות.

ועכשיו לנושאים חשובים יותר: שני שליש[!] מיהודי אמריקה אינם משתייכים לקהילה או לבית כנסת כלשהו. לשליש מיהודי ארה"ב היה עץ אשוח בבית בשנה שעברה. כלומר, כל אחת משלוש משפחות העמידה בביתה עץ אשוח לכבוד ה"חגים". כעת מגיעות החדשות הכואבות: מספר היהודים החיים כיום בארה"ב עומד על 3.5 מיליון מבוגרים, ועוד 3.1 מיליון ילדים. בסך הכל: 6.6 מיליון יהודים. 35 אחוזים מתוכם מגדירים את עצמם רפורמים; 18 אחוזים קונסרבטיבים; 10 אחוזים אורתודוקסים ו-30 אחוזים מגדירים את עצמם כ"יהודים חסרי דת". מתוך אותם 30 אחוזים, רובם לא מגדלים את ילדיהם כיהודים בכלל. אחוז נישואי התערובת בארה"ב עומד על 58 אחוזים מקרב כלל האוכלוסיה היהודית. אם מוציאים את האורתודוקסים מהסקר, אחוז נישואי התערובת בקרב יהודי אמריקה שאינם אורתודוקסים עומד על 71 אחוז! זאת אומרת, שמתוך כל עשרה – מנין – יהודים, שבעה מהם נשואים ללא יהודים.

כששמעתי את תוצאות הסקר הזה, הרגשתי כמו שנח הרגיש בתוך התיבה שלו. גם הוא היה בדיכאון. לא צריכים להיות פסיכולוג גדול כדי להבין שכאשר נח ישב בתוך התיבה והבין שכל העולם שבחוץ נחרב ונהרס – הוא נכנס לדיכאון, עד כדי כך שאחרי המבול נח היה צריך ציווי מפורש מהקב"ה "צא מן התיבה" (בראשית ה, טז), משום שהוא מצד עצמו לא רצה לצאת החוצה. יתרה מזו: מה עשה נח כאשר הוא יצא מן התיבה? "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר" (ט, ב). כך נוהג אדם מדוכדך; הוא יצא מהתיבה וגילה שאין לו את החנות שהוא רגיל לבקר בה, וכבר אין לו חברים, אין רחובות ואין בתים, ולמעשה לא נשאר מאומה מכל חיי העבר, לא פלא שזה מה שקרה...

מדוע נח נכנס לדיכאון? כי למעשה הוא היה אדם פסימי מלכתחילה. כאשר הקב"ה הודיע לו על המבול, נח התעסק בבניית התיבה במשך 120 שנה (רש"י ו, יד). כיצד ייתכן אפוא שבמשך תקופה כה ארוכה הוא לא הצליח לשכנע אפילו אדם אחד או שניים להצטרף אליו לתיבה. התשובה היא, שנח היה פסימי בכל הקשור למסר שלו. הוא לא האמין שאנשים ישתכנעו שאכן עומד לרדת מבול לעולם כפי שרש"י אומר: "אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול" (ו, ז).

כאשר הרבי התחיל בפעילות של המבצעים, ובפרט במבצע תפילין, היו אפילו חסידים גדולים שפקפקו והיו מאד פסימיים בקשר להצלחה של המבצעים הללו. הם טענו מדוע שאדם לא דתי יסכים פתאום באמצע החיים להניח תפילין? הם סברו שאין לזה שום סיכוי. גם נח סבר כך, הוא היה פסימי בקשר להצלחה שלו להעביר את המסר ולהשפיע על אנשי סביבתו, ולכן הוא באמת לא הצליח. את כל זה אנחנו קוראים קרוב יותר לתחילת הפרשה שלנו.

בסוף הפרשה אנחנו מתוודעים להולדתו של אברהם אבינו, ואז מתחיל סיפור אחר; כאן נולד האדם האופטימי ביותר בעולם. אברהם נולד לתוך עם ולתוך עולם שכולם היו בו עובדי אלילים. שלא כמו אצל נח, אף אחד לא סיפר לאברהם שיש אלוקים. להיפך, הוא התחנך על ברכי עבודת האלילים והוא מצד עצמו הגיע למסקנה שחייב להיות בורא עולם. אברהם החליט לא לשמור את התגלית הזאת לעצמו אלא "לחנך" וללמד את כל האנשים סביבו שיש בורא עולם. למה הדבר דומה? כמו שיבוא היום מישהו וישכנע את כולם שיוותרו על הרכבים שלהם ויחליפו אותם בסוס ועגלה. אברהם אבינו מכר רעיון מופשט וערטילאי שיש בורא עולם שאי אפשר לראותו בעיניים גשמיות ולא למשש או להריח אותו, כנגד כל אלו שעסקו בדברים "ממשיים". בכל זאת, אברהם היה אדם אופטימי והוא האמין שהוא יצליח לשנות את הדרך שבה אנשים מאמינים. מורי ורבותי! ללא ספק אברהם אבינו הצליח במשימה שהוא הציב לעצמו; כיום רוב העולם מאמין במונותאיזם, בה' אחד. נכון שזה לקח כמה שנים, אבל בסוף הוא ניצח. בכל הנסיונות והמהמורות שעמדו בדרכו, אברהם אבינו תמיד נשאר אופטימי וקיווה לטוב.

אנו מוצאים את התכונה הזאת גם בסיפור של סדום, כאשר הקב"ה הודיע לו שהוא עומד להחריב את סדום כי הם אנשים רעים וחטאים, אברהם התווכח והתחנן לבורא עולם שלא יעשה זאת, שכן אברהם האופטימיסט המושבע עדיין האמין שאפשר להחזיר את אנשי העיר בתשובה. אברהם מעולם לא התייאש, בכל מצב שהוא היה. הקב"ה אמר לו שיהיה לו בן, והוא כבר בן שמונים, תשעים, תשעים ותשע. ובכל זאת הוא נשאר אופטימי נגד כל הסיכויים וההערכות של כל המומחים והרופאים. אנחנו לא "בני נח".

אנחנו "בני אברהם". יהודי הוא תמיד אופטימי; לא משנה מה הוא רואה ומה הוא שומע, ובפרט כשזה מגיע לעניני יהדות. לכן המחקר הזה לא מכניס אותנו לדכדוך או לדיכאון. אלא אדרבה, הוא נותן לנו אנרגיות מחודשות ומכופלות לצאת ולעשות הכל כדי לקרב עוד יהודים ליהדות. כל אחד מכיר ילד יהודי שלא מקבל חינוך יהודי – לכן אנחנו צריכים לקחת על עצמנו לקרב לפחות עוד ילד יהודי נוסף. אנחנו לא ננהג כמו נח שלא רצה לצאת מן התיבה, לא נברח לבר ונשתה לחיים כדי לברוח מהמציאות. אלא נלך בעקבותיו של אברהם אבינו שעליו נאמר "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם".