הצבא הישראלי ידוע ומפורסם בסיסמה הזו. אבל מאיפה זה מגיע, מה גרם לכך שהצבא אימץ את הגישה הזאת. בביוגרפיה על חייו של אריאל שרון ישנו סיפור על "קרב לטרון", זהו קרב שהתרחש בתחילת מלחמת השחרור. כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה הצליחו חיילי הלגיון הירדני לכתר את ירושלים, הם ניתקו את העיר מכל קשר עם הערים האחרות וכך הצליחו למנוע אספקת מזון, מים תרופות ונשק לכמאה אלף תושבים יהודים שהתגוררו אז בירושלים וסביבותיה. הירדנים השתלטו על תחנת המשטרה בלטרון ומשם שלטו על הכביש שהוביל מתל-אביב לירושלים, ולפיכך התעורר צורך דחוף לפתוח את הדרך שהובילה מת"א לירושלים.
באותה עת היה אריק שרון מפקד בן עשרים והוא נשלח עם עוד חיילים רבים למבצע מיוחד שנועד לפתוח את הדרך לירושלים הנצורה. רבים מבין החיילים שנשלחו לשם היו ניצולי שואה טריים שזה עתה עלו לארץ ישראל ורבים מהם בקושי ידעו להחזיק רובה בידיהם. בליל ה-25 למאי 1948 נשלחו החיילים באוטובוסים בחסות החשיכה לתקוף את הירדנים בלטרון. המודיעין שהיה בידיהם טען שיש שם כמה מאות ירדנים עם נשק, אבל הם חיילים לא מאומנים, וההערכה הרווחת היתה אפוא שהחיילים היהודים יצליחו לכבוש בנקל את המקום.
ההכנות למבצע החלו ברגל שמאל; כל התוכניות התאחרו וכאשר הם הגיעו סוף סוף להרים שמסביב ללטרון כבר היה אמצע הלילה. רק בשעה 3:40 לפנות בוקר ניתנה ההוראה להסתער. ואז לפתע, בבת אחת, נפתחה לעברם אש תופת מתוכננת ומתוזמנת מכיוונים שונים. היתה זו מכת אש אדירה שהוכיחה בעליל כי הירדנים ידעו מראש על המבצע וחיכו להם כשהם מוכנים עם יותר מאלף לוחמים והרבה נשק ותחמושת. ככל שהדקות נקפו – המצב החמיר. מהפלוגה של אריק שרון בלבד נפלו שמונה הרוגים ועוד פצועים רבים. מכשיר הקשר של שרון נפגע ויצא מכלל פעולה ולא נותרה לו כל אפשרות ליצור קשר עם מפקד הפלוגה שלו.
בשעה שמונה בבוקר החיילים הירדנים החלו להסתער לעבר החיילים הישראלים, ואריק שרון וחייליו נסוגו לאחור תוך ספיגת פגיעות ואבידות. האש של האוייב המשיכה להשתולל ולמעשה הם היו מוקפים בהמון חיילים ירדנים. באותן שעות גם אריק עצמו נפצע בבטנו ולמזלו הוא הצליח להשאר בהכרה. בשעות הצהריים הגיחו מטוסי קרב עיראקים והפציצו את האיזור. ואז, בגלל ההפצצות הרבות, השדות שמסביבם התלקחו והחלו לבעור, ובלי קשר לכך, באותו יום שרר חמסין והחיילים ששכבו שם פצועים וכואבים התחננו לקצת מים, אבל המים אזלו והם שכבו שם מלאים בדם ונחילים של רחשים התנפלו עליהם. קצת מאוחר יותר נפסק הירי. שרון נתן אפוא פקודה לסגת ואז הוא שם לב שישנם פצועים רבים שאינם מסוגלים כלל לברוח בכוחות עצמם. בחוסר ברירה אחרת ומתוך אילוץ כואב, הוא קיבל החלטה קשה ומכאיבה – להשאיר את הפצועים ובכך לנסות ולהציל לפחות כמה שיותר חיילים בריאים שלא נפגעו. באמצע הנסיגה, שרון עצמו התמוטט ולא יכול היה להמשיך בבריחה. למזלו עבר על ידו חייל אחד שגוייס יומיים קודם לכן והלה החליט להציל אותו. שרון אמר לו פעם ופעמיים: "עזוב אותי! תברח ותציל את עצמך!" אולם הלה התעקש להצילו ועזר לו לצעוד, וכך בקצב איטי הם התקדמו ביחד. תוך כדי צעידתם הם שמעו כיצד הירדנים יורים בפצועים ושודדים את רכושם. איכשהו, הצליחו שרון והחייל-המציל להציל את עצמם, להגיע לקיבוץ ומשם – ברכב משוריין – לקחו את שרון לבית הרפואה הדסה בתל-אביב. כשהוא שכב מאושפז הוא חש רגשי אשמה כבדים, על כך שהוא נקלע למצב שהיה עליו להחליט לנטוש חיילים פצועים. החוויה של קרב לטרון השפיעה על שרון לעומק עד כדי כך שהיא הניעה אותו להפוך את הנסיון האישי שלו לערך עליון בצבא: "לא משאירים חיילים פצועים בשדה הקרב".
השבוע אנחנו קוראים את פרשת נח. סיפורו של נח הוא אחד הסיפורים המוכרים והידועים ביותר בתורה וכולנו מכירים אותו. נח איש צדיק מקבל הוראה מהקב"ה לבנות תיבה משום שעתיד לרדת מבול שיחריב את כל העולם, רק הוא ובני משפחתו ינצלו, ומהם יתחיל עולם חדש ונקי. נח בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה. לאנשים ששאלו אותו לפשר הדבר, הוא הסביר שה' עומד להוריד מבול ולפיכך הוא בונה תיבה. לפועל הוא לא הצליח לשכנע אף אחד לחזור בתשובה על מעשיו, ובבוא היום הוא נכנס עם משפחתו – בסך הכל שמונה נפשות – אל התיבה. בתוך התיבה הם שהו קצת יותר משנה עם גן חיות שלם, ואז הקב"ה אומר לו "צא מן התיבה". אבל לנח היה כל-כך טוב בתוך התיבה שהוא לא ממש רצה לצאת לעולם שאין בו מאומה, לא עצים ולא בתים ובוודאי לא אנשים, הרי זה כמו לנחות על הירח.
ובלשונו של ספר הזהר: "נח כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב התחיל לבכות לפניו ואמר: רבונו של עולם נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך, השיבו הקב"ה: רועה שוטה, עכשיו אמרת לי כך, למה לא אמרת לי בשעה שאמרתי לך 'אותך ראיתי צדיק לפני' ואחר-כך אמרתי לך 'הנני מביא את המבול מים' ואחר-כך אמרתי לך 'עשה לך תיבת עצי גופר', כל זה אמרתי ועיכבתי בעדי כדי שתתבע רחמים על העולם. ומאז ששמעת שתנצל בתיבה לא עלה בלבך לבקש רחמים על ישוב העולם ונכנסת לישב בתיבה וניצלת, וכעת כשאבד העולם פתחת את פיך לדבר לפני בבקשות ורחמים?!" כלומר, נח הציל את עצמו והשאיר את הפצועים בשדה הקרב. ממשיך הזהר ואומר: "נח לא הגין על דורו ולא התפלל עליו כאברהם שכיון שאמר הקב"ה לאברהם 'זעקת סדום ועמורה כי רבה' מיד 'ויגש אברהם ויאמר' והירבה דברים כנגד הקב"ה, בא משה והגן על כל הדור ... וכן כל הצדיקים הגינו על דורם ולא הניחו מדת הדין לשלוט בהם. ונח התעכב עמו הקב"ה ואמר לו ריבוי דברים שמא יבקש עליהם רחמים ולא השגיח ולא ביקש עליהם רחמים ועשה תיבה ונאבד כל העולם" (זהר חדש לפרשת נח).
לפעמים דווקא אחרי קרב שבו משאירים פצועים, הפעולה הזאת גורמת להחלטה תקיפה ונחרצת שלעולם לא יפקירו יותר פצועים בקרב, ויש לכך השפעה על העם כולו. ויש לומר, שזה אכן מה שאירע במבול; דוקא משום שנח לא התפלל על דורו, הנה בדורות שלאחריו – אברהם, משה ושאר הצדיקים שבכל הדורות עמדו במסירות נפש והגינו על דורם (ראה 'התוועדויות' תשמ"ג כרך א עמ' 436.( אנחנו יכולים ללמוד מכך שכאשר רואים יהודי אחר שאין ביכולתו לרוץ מהר כמונו, כלומר, הוא אינו מתמצא בסידור התפילה כמונו והוא עדיין לא בקי בכל ההווי היהודי והוא עדיין לא יודע לומר "גוט שאבעס" – אל תרוץ קדימה ותשאיר אותו מאחור, תמיד יש לזכור שלא משאירים פצועים בשדה הקרב.