על פי ליקוטי שיחות חלק י שיחה א' לפרשת נח
מדוע לא ציוה הקב"ה לבנות מכסה לתיבה? • מהיכן היה אור בתיבה במשך ימי המבול? • ומיהו הגורם שעמד מאחורי תאונת האופנוע בכיכר פאריז?
פתיחה
במשך 120 שנה בנה נח את התיבה. בכל יום הוסיף עוד קרש ועוד מסמר, באיטיות ובסבלנות אין קץ, הכל מתוך מטרה לעורר את סקרנותם של העוברים והשבים, אולי ייטיבו את דרכם.
הרבה הוראות לא קיבל נח כיצד לבנות את התיבה. כך לדוגמא הקב"ה לא היה צריך לצוותו במיוחד לבנות מכסה לתיבה, כי הדבר פשוט וברור שיש צורך בכך. גם הציווי לבנות פתח לתיבה, מופיע בתורה כבדרך אגב, "ופתח התיבה בצידה תשים".
רק פריט אחד מופיע ציווי מפורש של הקב"ה לבנותו, והוא הצוהר לתיבה.
מהו אותו צוהר?, בואו נראה את הפסוק מבפנים.
ר' איסר קרא בבקשה את הפסוק [פרק ו, פסוק טז]:
צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים, תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ
בואו נראה את דברי רש"י על הפסוק, ר' זונדל קרא בבקשה את הרש"י:
צהר תעשה לתבה: צהר – י"א חלון וי"א אבן טובה המאירה להם.
מה רש"י רוצה?
[לשמוע את הקהל]
רש"י מביא שני הסברים שונים למילה צהר, לפירוש הראשון: צוהר הוא חלון, ולפירוש השני – אבן טובה המאירה בתיבה.
שאלה
אנחנו יודעים שבדרך כלל רש"י מסתפק בפירוש אחד למקרא. הוא תמיד יחפש את הדרך הפשוטה והקלה ביותר להסביר את המקראות.
במקרים יוצאי דופן, בהם מביא רש"י שני פירושים שונים, אנו מסיקים שלמרות היותו של הפירוש הראשון – פירוש הגיוני ופשוט, בכל זאת, קיים בו איזשהו קושי, המאלץ את רש"י להביא פירוש נוסף, הרחוק מעט מדרך הפשט, אך יבטל את הקושי שקיים בפירוש הראשון.
עלינו, לחפש, אם כן, את הקושי שבפירוש הראשון, מדוע רש"י לא מסתפק בו, וכיצד הפירוש השני מחפה על קושי זה.
תשובה
כמו שהקדמנו – דברים אלמנטריים לא היה צריך הקב"ה לצוות את נוח. כמו שהקב"ה לא ציוה אותו לבנות מכסה או דלת, הוא גם לא היה צריך לצוותו לדאוג לאור לתיבה. כי אור זה דבר אלמנטרי.
אם הקב"ה מצווה "צהר תעשה לטובה" -מסתבר לומר שיש כאן ציווי נוסף על האור הרגיל, אותו נח הכין לתיבה.
[עוד יותר: לדעת רש"י, בפרק ח', פסוק כ"ב, במשך כל 40 הימים בהם ירדו הגשמים לא היה ניכר הבדל בין יום ללילה, כך שבוודאי היה על נח לדאוג למקור אור חלופי]
ולכן בא רש"י בפירושו העיקרי והראשון ומפרש ש"צוהר" זהו חלון. הקב"ה ציוה לעשות חלון, המשמש לא רק לאור, אלא גם להכנסת והוצאת דברים, ואולי גם מתוך כוונה לשלוח את היונה בהמשך הזמן.
אבל רש"י לא מסתפק בפירוש הזה. כי המילה "צוהר" משמעותה אור, כמו צהריים, ולכן לא מסתבר שהתורה תקרא לחלון שתפקידו לא להביא אור, אלא להוצאת דברים, בשם "צוהר".
ולכן, רש"י מביא פירוש נוסף ש'צוהר' הוא אבן טובה. שכל מהותה של האבן היא הכנסת אור.
עם כל זאת, לא מעדיף רש"י את פירוש זה, כי, אם אכן "צהר" פירושו אבן טובה, הניסוח בפסוק לא מדויק לכאורה, ובמקום "צוהר תעשה לטובה, היה על הפסוק לומר: "צוהר תכניס לטובה". ולכן, מעדיף רש"י את הפירוש הראשון כפירוש עיקרי.
הוראה
ההבדל בין חלון לאבן טובה הוא שחלון מביא אור ממקום אחר לתיבה החשוכה. האבן הטובה מאירה את התיבה מאור שלה, לא אור המגיע ממקור חיצוני.
ברוחניות, החלון מסמל את היהודי, הנמצא בתחילת דרכו בעבודת ה', בזמן בו העולם 'חשוך' ומבלבל, מפריע לעבודת ה'. החלון הוא אור חיצוני, כמו ניסים ונפלאות, דברים המחזקים אותנו ומאירים לנו את חשכת עולם הזה הגשמי.
אך תפקידנו לא תם בכך. עלינו להתעלות בעבודת ה' למדרגה השניה והגבוהה יותר – אבן טובה.
האבן מגלה את האור הנמצא כאן, בתיבה עצמה. ברוחניות היא מסמלת את מדרגתו של היהודי שכבר זיכך את חלקו בעולם, והעולם לא רק שאינו מפריע לו לקיים תורה ומצוות, אלא הוא רואה בעיניו כיצד העולם הזה מסייע לקיום המצוות, ומאיר לו את הדרך.
סיפור
מספר הרב הערשי דרוקמן, שליח הרבי בסאן מור, צרפת
יום שישי, שלוש אחר הצהריים, מרכז פריז.
אני מסיים את פגישתי השבועית עם ידיד המנהל מעבדה בעיר. כמו כל שבוע אנו משוחחים מעט, מניחים תפילין ונפרדים לשלום. שבת קרבה ובאה ואני עולה אל האופנוע בדרכי הביתה.
כבר שש שנים שאני מתגורר בצרפת ומשמש כשליח חב"ד בסאן מור, עיר לא גדולה הממוקמת כ-20 קילומטר דרומית לפריז. בסאן מור מתגוררים קרוב ל-8000 יהודים, רובם עובדים בפריז. אני מגיע רבות למקום עבודתם כדי להיפגש עמם.
הדרך הביתה חולפת ליד כיכר האומות בפריז (Place de la Nation). המקום מוכר לי היטב: אני נוסע בו לפחות פעם בשבוע.
גשם מתחיל לזרזף ולהרטיב את הכביש. אני מאט את המהירות ומיטיב את הקסדה לראשי.
לפתע אני מבחין במכונית ספורט החוצה את הכביש, כנראה הנהג לא שם לב לאופנוע המתקרב במהירות.
הסכנה מוחשית מול עיניי, ליבי הולם בפראות. מה לעשות? לבלום על כביש רטוב במהירות של 80 קמ"ש? סכנת התהפכות כמעט מוחלטת. להמשיך? תאונה בלתי נמנעת. מה עושים?
אני מהמר על האפשרות הראשונה ובולם במהירות. האופנוע מחליק ואני מתגלגל על הכביש כשהאופנוע מתגלגל לצידי. אני מחכה למכוניות שתבואנה. האם אלו רגעי האחרונים?
שקט. מכונית בודדת עוצרת מאחורי וחוסמת את הכביש מאחור. אני מנסה לבדוק את עצמי אם לא נפגעתי, אם לא איבדתי יד או רגל. ברוך השם, אני בריא ושלם. אני מנסה לקום ולפנות את הכביש לפני שיווצר פקק ארוך.
אשה שפסעה על המדרכה ממול מתקדמת לעברי במהירות. "הכל בסדר?" היא פונה אלי בצרפתית. "אפשר לעזור?" היא שואלת.
"אני חושב שאני בסדר" אני עונה ומרים את הקסדה. היא קצת נדהמת, כנראה לא ציפתה לראות אדם מזוקן. אין הרבה כאלו בפריז.
"הכל בסדר?" היא שוב שואלת, והפעם בעברית במבטא צרפתי כבד. הפעם אני הוא הנדהם. "בוא" היא ממשיכה" "אקח את האופנוע למדרכה ושם נאמוד את הנזק."
הגענו למדרכה ובדקנו את האופנוע: נזקים קלים בלבד. היא הציגה את עצמה כמאדאם קטיה דהאן. "אני גרה פה באיזור, וממש במקרה עברתי פה" סיפרה. "ממש לא ציפיתי לפגוש ביהודי, ועוד רב" הוסיפה.
"והעברית?" שאלתי.
"אה, זה מביקורים בארץ לפני הרבה שנים", ענתה.
קטיה דהאן נראה כמי שמעוניינת לשוחח עוד, אבל אני התנצלתי וביקשתי ללכת. "עוד מעט כבר שבת" אמרתי, אני מוכרח ללכת".
קטיה נראתה קצת מופתעת לשמוע על כך שעוד מעט שבת. התפלאתי קצת מתגובתה. באזור פריז מתגוררים קרוב לארבע מאות אלף יהודים, רובם ספרדים, וגם אם לא כולם שומרים מסורת, נדיר למצוא מי שישכח שהיום שבת.
"את מדליקה נרות שבת" התעניינתי.
קטיה שוב הביטה בי באותו מבט מוזר. "נרות שבת" מלמלה. "לא, אני לא מדליקה נרות שבת. אין לי משפחה בכלל ואני לא שומרת שבת" הוסיפה.
"אפשר אולי להזמין אותך אלינו לשבת?" שאלתי.
"לאיזו שבת?" שאלה בתדהמה. "לשבת הקרובה, היום בלילה" עניתי בפשטות.
הפעם, חיוך קל החליף את המבט המוזר. "אני לא חושבת שאבוא הלילה, כבר יש לי משהו לעשות הערב. אשמח לבוא בשבת אחרת" אמרה. ביקשה את מספר הטלפון שלי, נתנה לי פתק עם מספר הטלפון שלה. נפרדנו.
הגעתי הביתה לפני שבת. ספרתי לאשתי שאולי תבוא אלינו אורחת נוספת הערב. "מי יודע" אמרה, "אולי כל התאונה המוזרה הזו היתה בהשגחה פרטית כדי שתפגוש אותה?"
קטיה לא הופיעה באותה השבת וגם לא בשבת שלאחריה. אני מצידי לא מצאתי את מספר הטלפון שלה, למרות שהייתי זקוק לה גם כדי שתשמש כעדת ראייה לתאונה עבור חברת הביטוח. ניסיתי לחפש אחריה אך ללא הצלחה. למצוא את קטיה דהאן מפריז, זה כמעט כמו למצוא מחט בערימה של שחת. בעצם, את המחט כנראה יותר קל למצוא.
חלפו ארבעה חודשים ובבוקר אחד אני מקבל הודעת סמס ממספר לא מוכר, איזו פרסומת לערב לצעירים בהשתתפות שחקן מפורסם. אני מקבל הודעות דומות לעתים תכופות. בדרך כלל, אני מוחק אותן כלאחר יד וממשיך לדרכי, אבל משום מה, אינני יודע בעצמי מדוע, שלחתי הודעה חוזרת "מי זה?"
תוך דקה הפלאפון שלי צלצל. על הצג מספר הטלפון ממנו נשלחה קודם ההודעה. "הרב דרוקמן? מדברת קטיה דהאן. אתה זוכר אותי?"
"בודאי שאני זוכר, אנחנו עדיין מחכים לך לשבת"---
"מתי אפשר לבוא?"
"מה זאת אומרת מתי? השבת"
בליל שבת הקרוב היתה קטיה אחת מהאורחות שלנו. היא מאוד התרגשה, ונראה היה שכבר זמן רב לא השתתפה בסעודת שבת.
אורחים נוספים שסעדו אצלנו שאלו אותי על הקשר שלה אתנו. סיפרתי להם על תאונת האופנוע ועל ההזמנה שבאה בעקבותיה. "בעצם", אמרתי, "אפשר לומר שהיא היתה שליח מלמעלה לבוא ולעזור לי באותו רגע מפחיד".
קטיה הסתכלה בחיוך בי ובאורחים ואמרה "נראה לי שכדאי שתשמעו את הגרסא שלי לסיפור"...
כולם הביטו בקטיה, והיא התחילה לספר:
"אני חיה לבד בפריז" התחילה. "בת ארבעים וחמש, ומעולם לא התחתנתי. כל משפחתי מסתכמת באחות ואמא שאתם אין לי קשר כבר למעלה מעשרים שנה.
"קשה להיות אשה בודדה, ועל אחת כמה וכמה אשה יהודיה. אין לי דבר נגד היהדות. בית הורי לא היה בית דתי, אך תמיד שמרו על מסורת, קידוש, חגים, ויום כיפור כמובן. אבל מאז שאני גרה לבדי, המסורת הפכה לדבר קשה מאוד לשמירה.
"המסורת היהודית סובבת כולה סביב המשפחה, ולכן כשגרים לבד קשה לעשות קידוש, כי אין משפחה לסעודת שבת. קשה ללכת לבית הכנסת, כי אין עם מי ללכת וכן הלאה. גם חברות יהודיות אין לי, כך שמבחינתי שמירה על המסורת היה דבר כמעט בלתי אפשרי.
"לפני כשנה" – היא ממשיכה – "אחרי הרבה שנים של נתק כמעט מוחלט מהיהדות, החלטתי שאני צריכה לעשות משהו בשביל להתקרב ליהודים וליהדות. חשבתי הרבה והגעתי למסקנה שבמצב שבו אני נמצאת, הטוב ביותר עבורי הוא לחפש עבודה בחברת יהודים, כך אצור חברה חדשה וכך כנראה גם יזמינו אותי לשבתות, לחגים וכו'.
"מצאתי עבודה ב'פלעצל' (השכונה היהודית העתיקה בפריז) כמוכרת בחנות נעליים. כל העובדים בחנות ובחנויות הסמוכות היו יהודים. מדי צהריים היינו יוצאים יחד למסעדה ונוצרה ביננו ידידות. ממש כפי שציפיתי.
"רק בעיה אחת נותרה: השבתות. מידי יום שישי, היו נפרדים כולם ב'שבת שלום' ולפעמים גם מזמינים אחד את השני. ובשבוע לאחריו היו מתעניינים כיצד כולם בילו את השבת. רק אליי איש לא שם לב. בכל שבוע מחדש ציפיתי להזמנה שלא באה. בכל שבוע אכזבה נוספת.
"כשעברה כמעט שנה ועדיין לא הוזמנתי ולו פעם אחת, מאוד כעסתי. אלו היהודים שחסרו לך בחיים? שאלתי את עצמי. אנשים חסרי רגישות, לא מתעניינים ולא מתחשבים. האם אף אחד באמת לא שם לב שאני בודדה?"
קולה של קטיה נחנק מהתרגשות כשהיא המשיכה: "כעסתי מאוד על כל היהודים ועל כל המסורת היהודית. החלטתי שזה לא בשבילי. עזבתי את מקום העבודה ומצאתי עבודה אחרת בין גויים. "אם כך מתנהגים היהודים" חשבתי, מוטב לי שאחיה כגויה.
"רק בעיה אחת נותרה, לילות השבת. בכל יום שישי בערב, כשהייתי שבה הביתה, הייתי נזכרת בליל בשבת, בנרות, בקידוש, והגעגועים עושים את שלהם. מה אעשה? חשבתי לעצמי. כיצד אדחיק את הזכרונות שיפסיקו להטריד אותי?
"החלטתי שעלי למצוא תעסוקה לליל שבת. בעיתון מצאתי מודעה מעניינת "מקהלת הכנסייה מחפש חברים חדשים. זמני העבודה, בכל יום שישי בערב" אני הרי אוהבת לשיר. אולי אתקבל למקהלה וכך תפתר בעיית ליל שבת?"
דממה שררה מסביב השולחן וכולם האזינו בנשימה עצורה. "התקבלתי למקהלה כחברה מן המניין, וכבר שנה שאני שרה בכנסייה מידי ליל שבת, וברוך השם – הוסיפה בחיוך עצוב – אני חוזרת הביתה עייפה כל-כך ואין לי זמן לחשוב על הקידוש, הנרות, הגעגועים...
" הכל התנהל על מי מנוחות עד אותו יום שישי" – ממשיכה קטיה – "כשיצאתי מהבית לקניות וראיתי אופנוע מתגלגל על הכביש. כשבאתי לעזור לנהג גיליתי שמזכיר לי שהיום שבת, ואפילו, לא תאמינו, מזמין אותי אליו לסעודת שבת ללא שהוא מכיר אותי!"
"אתה חושב שאני הייתי שם בשבילך"? סיימה קטיה את סיפורה, "אני חושבת, שהיית השליח מלמעלה להרים את הנשמה שלי."
קטיה כבר לא שרה בכנסיה. מדי ליל שבת היא מתארחת אצלנו או אצל שלוחי חב"ד אחרים. כנראה שלא הייתה זו סתם תאונת אופנוע.