ב"ה
חלפו ימי החגים ובני העיירה שבו לעבודתם, חוץ מאדם אחד: יוסף העני. הוא היה איש חסר מזל ותעסוקה ולא היה לו לאן לחזור. בצר לו, החליט לפנות לאלקים בקריאה נרגשת לעזרה. לקח יוסף דף ועט, כתב בראש המכתב: "לכבוד רבונו של עולם" וביקש בתחנונים לזכות ב-10,000 רובל כדי לפתוח עסק חדש. אחר כך הדביק בול על המעטפה ושלשל אותה בתיבת הדואר.
עובדי הדואר מצאו מעטפה המיועדת ל"רבונו של עולם" והסתקרנו לדעת מה כתוב בה. פתחו וקראו את התחנונים של יוסף לזכות ב-10,000 רובל כדי להשיג מעט הצלחה. התעוררו רחמיהם עליו וערכו ביניהם מגבית עבורו. אחרי מאמץ רב הצליחו לגייס 5,000 רובל, הכניסו בתוך המעטפה והחזירו לתיבת הדואר שלו.
יוסף פתח את המעטפה ושמח לראות את הכסף, אך הצטער על כך שאלקים שלח רק חצי ממה שביקש. הוא התיישב וכתב עוד אגרת לאלקים: "רבונו של עולם, תודה על הסכום ששלחת לי - אך בפעם הבאה אל תשלח פרנסה דרך הדואר. הם לוקחים לעצמם חצי ממה שאתה שולח"...
ה' שולח פרנסה לכל אדם בעולם, אך הוא בוחר לעשות זאת בדרך די משונה. הוא משאיר אותנו לעולם עם תחושה קבועה של מתח וחוסר וודאות מה יהיה? רוב האנושות מכניסה פחות ממה שהיא צריכה, ודואגת תדיר כיצד לגמור את החודש. וגם אלו שיש להם מספיק כסף, חיים עם דאגה תמידית כמה זמן יימשך הטוב הזה והאם לא יקום פתאום מתחרה שיפגע בעסק שלהם?
והשאלה נשאלת, איזה דבר טוב יוצא מתחושת הלחץ הקבועה הזאת? האם אלקים אינו יכול לתת לנו מספיק כדי שנהיה רגועים?!
הדבר המעניין הוא, שכך בדיוק הסדר גם עם הגשמים היורדים בארץ ישראל. משום מה, אלקים בוחר לעשות זאת בדרך שמעוררת בכל שנה מחדש חוסר וודאות: איך יהיה מזג האוויר השנה? והשאלה היא, למה ארצו של אלקים חייבת לחיות בדאגה מתמדת?
הנה 2 מקורות בענין: 1. א. פסחים נד,ב: תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם [ולעולם לא יוכלו לדעת אותם]: 1. יום המיתה. 2. יום הנחמה. 3. עומק הדין. 4. אין אדם יודע מה בלבו של חבירו. 5. אין אדם יודע במה משתכר. 6. מלכות בית דוד מתי תחזור. 7. ומלכות חייבת מתי תכלה.
ב. דברים יא,יב: ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד [בכל שנה מחדש] ... מרשית השנה ועד אחרית שנה [לדעת כמה גשם תקבל בשנה הזו].
אנו עוסקים בכך בעקבות ימי הגשמים המתחילים בימים הללו, וגם בעקבות פרשת ה"מבול" אותה נקרא השבוע, כאשר למען האמת התחושה היא, שהמבול אף פעם לא נגמר! ה'גשם' של הפרנסה ממשיך להטריד ולהלחיץ את כולנו עד היום, והשאלה היא מי מרוויח מהמצב הזה?
א. פרשת השבוע מספרת על האכזבה הגדולה של אלקים ממעשה ידיו. אחרי 1500 שנה של בריאה, העולם הפסיק לתפקד. החיים הפכו לגהנום, ואלקים החליט להחריב את העולם שברא בששה ימים.
אם נרצה לסכם במילה אחת את הבעיה שהתרחשה אז, נאמר: "תאווה". העולם הפך לג'ונגל של תאווה וחמדנות, שבו אנשים ניסו להנות ולהתענג מהכל ולא היה מי שיעצור אותם.
כאשר מנתחים היטב את פסוקי התורה עד כאן, שמים לב שהתורה מתארת תהליך הדרגתי של חמדנות שהלך והתרחב לאורך הזמן. זה התחיל ביום בריאת האדם עם חטא עץ הדעת, כאשר אלקים אסר על אדם וחווה לאכול מפרי העץ, אך הם לא היו יכולים לשלוט בתאווה ואכלו ממנו. אחר כך האגו התפתח עוד יותר וקין שלא היה יכול לסבול מצב שהוא לא הילד הכי מוצלח במשפחה – הלך ורצח את אחיו באכזריות.
בשלב השלישי, התאווה הלכה והתפשטה הלאה, כמו שהתורה מציינת בפסוק סתום בסוף הפרשה הקודמת:
- בראשית ו: ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם. ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.
מה הסיפור כאן? מה החידוש בכך שנולדו בנות ואנשים התחתנו עימן?
רש"י ו,ב: בני האלקים – בני השרים והשופטים ... כי טבת הנה – אמר רבי יודן: טבת כתיב [מלשון הטבה], כשהיו מטיבין אותה מקושטת להיכנס לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחילה ... מכל אשר בחרו – אף בעולת בעל, אף משכב זכר ובהמה.
אם כן, כאן כבר כל המעמד העליון הפך למושחת והתמכר לחלוטין לתאווה שלו. המדרש (ילקוט שמעוני פרשתנו) מרחיב יותר אודות הלשון הייחודית "ויראו בני האלקים את בנות האדם", וטוען כי הכוונה היא למלאכי שמים והתורה באה לומר, שאפילו המלאכים הצטרפו לחגיגה וחטאו בזנות. הסיפור היה, שאחרי שה' "התעצב אל לבו" ממעשי האדם, באו לפניו שני מלאכים בשם "שמחזאי ועזאל", והציעו שהם יירדו לחיות בעולם במקום בני האדם. הם ירדו לעולם ו"מיד קלקלו עם בנות האדם ולא יכלו לכבוש יצרם". המדרש ממשיך ומספר, ששמחזאי חזר בתשובה ואילו עזאל עדיין עומד בקלקולו להסית בני אדם בבגדי צבעונים של נשים. וזו הסיבה שמקריבים קרבן לעזאזל ביום הכפורים, כדי לכפר על מעשי "עזאל".
וכך הלכה החמדנות והתפשטה בעולם, עד שהגיעה לשיא המסופר בפרשתנו:
נח ו,יא: ותמלא הארץ חמס. רש"י: חמס – גזל ...
כלומר: החמדנות העבירה את העולם על דעתו, עד שגרמה להם לגזול ולחמוס בכוח אחד את השני.
מי שמיטיב להציג את הנקודה העמוקה כאן, הוא ה"כלי יקר". הוא מוצא כאן רעיון מדהים, שיש לו מסר אדיר לחיים של כל אחד מאיתנו: המסר הגדול של הפרשיות הללו הוא, שאין סוף לתאווה!. אם אדם מתמכר לצורך להנות ולהתענג – הוא לעולם לא יידע שובע ויילך וישקע בזה יותר ויותר.
וזה מסר מהפכני: אנשים נוטים לחשוב שאם רק יעשו את המעשה האסור פעם אחת - הם יירגעו ושוב לא יזדקקו לו. או אם רק יגנבו פעם אחת – הם ישיגו את הדרוש להם ושוב לא יתאוו לכך. אבל התורה רוצה ללמד אותנו, שאם אתה מתחיל "לחמוד" – אתה אף פעם לא מפסיק. ואף תעשה הכל, כולל הכל, כדי להשיג את המבוקש שלך.
- כלי יקר ו,ה: וירא ה' כי רבה רעת האדם – לפי שחטאו בזנות ואותה תאוה רבה והולכת תמיד ולא ישבע לעולם, כאמרם ז"ל (סוכה נב): 'אבר קטן ישנו באדם, משביעו – רעב'!. וכן חטאו בגזל ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף, אלא תאוותו רבה והולכת תמיד. ו[כאמור לקמן] "כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", רצה לומר ... אין שעה ביום שיהיה שבע בה אלא כל שעה הוא מוסיף על תאותו.
מספרים על צדיק אחד, שנכנס לחנות ספרים לקנות ספר. המוכר ביקש 5 זהובים, אך הצדיק התעקש לשלם רק 4 זהובים. אחרי וויכוח ארוך, הצדיק התרצה ושילם את 5 הזהובים.
התלמידים התפלאו על רבם שהתווכח על פרוטות, והוא הסביר להם: אילו הייתי מסכים מיד למחיר שדרש המוכר, הוא היה מקלל את יומו על כך שלא ביקש לכתחלה יותר, 6 או 7 זהובים. לכן התווכחתי איתו והצעתי 4 זהובים וכך הוא נהנה ממעשה ידיו...
לפי דברי הכלי יקר הנ"ל, אנו מבינים גם את הדגשת התורה במילה - "וירא ה' כי רבה רעת האדם". מהי בדיוק הכוונה? יתירה מכך: התורה אומרת לשון זהה בדיוק לגבי המבול: "בשנת שש מאות נקבעו מעינות תהום רבה", והגמרא מדייקת:
סנהדרין קח,א: דור המבול – ב"רבה" קלקלו [כמו שנאמר "וירא ה' כי רבה רעת האדם"], וב"רבה" נידונו [כמו שנאמר "נבקעו מעינות תהום רבה"].
אכן לפי הכלי יקר, המילה הבודדת הזאת מספרת את הסיפור כולו: ה' ראה שהתאווה של האדם היא "רבה", כלומר: היא הולכת ומתרבה ולעולם לא יודעת שובע!. וגם אין שום גבולות בפני האדם כדי לממש את התאווה שלו והוא מוכן אף לחמוס ולגזול עבורה. לכן העניש אותם ב"מעינות תהום רבה", במים שאין להם סוף אשר כילו והחריבו את היקום[1].
ב. לאחר שאלקים ראה כיצד "מלאה הארץ חמס", הוא החליט 'לאתחל' את הבריאה ולהחזיר אותה לנקודת ההתחלה. ה' פנה לנח שהיה "צדיק תמים" והורה לו לבנות תיבת ענק באורך 150 מטר ולהכניס לשם את משפחתו וכן נציגות של בעלי החיים.
"בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש" – לפי הדעה הראשונה ברש"י, הכוונה היא לי"ז חשוון - החל לרדת מן השמים מבול אדיר של גשם ששטף והרס את היקום. לא נותר דבר מכל העולם הישן, זולת התיבה ששטה מעל המים.
ככה זה נמשך במשך חמשה חדשים רצופים (150 יום), כשמתוכם 40 יום יורד גשם זלעפות מהשמים ובשאר התקופה עולים מים מתהומות האדמה. אחרי תקופת הימים הזו, בי"ז בסיוון, פסקו המים והחלו לפחות אט אט, ובשנה הבאה, בכ"ז חשון - שנה ועשרה ימים אחרי שהתחילו המים – קיבל נח את ההוראה לצאת מן התיבה.
כאן, אנו רוצים לשוב אל מרכז השיעור שלנו ולדבר אל המשמעות הרוחנית של הענין. כאמור לעיל, התחושה היא, שהמבול אף פעם לא נגמר!. ה'גשם' של הפרנסה ממשיך לרדת בצורה מציקה, מטרידה ואפילו מכאיבה לפעמים. כך רואה זאת רבינו הזקן:
תורה אור ריש פרשתנו: הנה מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבעניני עולם הזה ... ובחינת מים רבים הנ"ל נקראים מי נח.
והשאלה היא, למה אנחנו לא זוכים ל'גשמי ברכה'? למים שיורדים בנחת ובצורה רגועה, ותמורת זאת, צרכי הפרנסה וגם הגשם כפשוטו בארץ ישראל, יורדים תמיד בצורה של מבול טורדני?
ג. הגמרא מספרת סיפור מרתק ורב משמעות: זה היה בימי המלך אחאב בשומרון. הוא היה רשע מרושע, שבנה מקדש מפואר לכבוד הפסלים שהביאה אשתו הצידונית, איזבל, ואף ציווה לכתוב על דלתות הבתים "אחאב כפר בה'". בנוסף, הוא שפך דם נקי והרג את נבות הכרמלי.
פעם הוא פגש את אליהו הנביא ופער פיו כנגד ה': "איך יתכן", שאל בשחצנות, "שבתורה נאמר 'ועבדתם אלקים אחרים ... וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים' ואילו אני עובד עבודה זרה ועדיין כל הטובות שבעולם באו לי וגשמים יורדים בזמנם"?
התרגז אליהו על דברי המלך והכריז כי כעת יבואו שנות בצורת נוראות, שלא ייפסקו עד שהמלך ישוב בתשובה. אולם אליהו ידע כי ה' מרחם על בני האדם ועלול לתת גשם, ולכן ביקש מהקב"ה שיעביר אליו את ה"מפתח של גשמים" וכך הוא ישמור שלא יירד גשם!.
כוונת אליהו היתה למובא בגמרא, ששלושה מפתחות השאיר הקב"ה בידיו ולא נתנם לאף אחד: גשמים - פרנסה, לידה, ותחית המתים. שלוש הענינים הללו נשארים לעולם בידיו של ה' ואין לאדם כל יכולת החלטה בהם. (איננו יכולים להחליט מתי יירדו גשמים; איננו יודע לצפות מתי יתרחש תהליך הריון ומתי תחול הלידה בפועל; וכמובן שהאדם – עם כל גדלותו הרפואית – אינו יכול להחיות מתים). כעת אליהו ביקש מה' את ה"מפתח של גשמים", וה' נתן לו.
ימים רבים לא ירדו גשמים, עד שגם לאליהו עצמו לא היה מה לאכול. הוא הלך להתארח בבית אשה צרפית והיא כלכלה אותו, אך זמן קצר אחר כך, קרה אצלה אסון בבית ובנה מת בפתאומיות. היא התחננה בפני הנביא שיעשה נס ויחיה אותו, ואז אליהו ביקש מה' את ה"מפתח השני של תחית המתים" כדי להחיות את הילד.
אמר לו הקב"ה, כי הוא אינו יכול לתת לו שליטה בשני מפתחות יחד ולכן עליו להחזיר את ה"מפתח של גשמים" ותמורתו יקבל את ה"מפתח של תחית המתים". אליהו הסכים לכך, ואז קרו שני דברים מדהימים: הילד קם לתחיה, אבל במקביל גשמים עזים החלו לרדת ולהחיות את בני האדם.
- סנהדרין קיג: ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד: חי ה' אלהי ישראל אם יהיה טל ומטר וגו'. בעי רחמי ויהבו ליה מפתח גשמים ... כיון דחזא דאיכא צערא בעלמא [ולו עצמו לא היה לאכול] כתיב: ויהי דבר ה' אליו לאמר קום לך צרפתה, וכתיב: ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית. בעא רחמי למיתן ליה מפתח דתחיית המתים, אמרו לו משמים: שלש מפתחות לא נמסרו לשליח - של חיה [יולדת] ושל גשמים [ובכלל זה פרנסה, ראה תענית ב] ושל תחיית המתים - יאמרו שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב?! תחזיר את המפתח הזה ותיקח את ההוא.
טור סימן קיד: "מפתח" ראשי תיבות: מטר, פרנסה, תחית המתים, חיה [יולדת].
הסיפור הזה, מעביר מסר חשוב ביותר: מפתח הפרנסה אינו נמצא בידיים שלנו!. האדם יכול להיות חסר כשרונות לחלוטין או מוכשר עד הגג ולתכנן תכניות גאוניות – אך למעשה רק הקב"ה יחליט האם זה יעבוד או לא. משום ש"מפתח הפרנסה" נמצא ב'צרור שלו' ולא בשלנו.
ולמה ה' עושה זאת? מסיבה פשוטה: כיון שככה הוא מחבר אותנו אליו! ה' הוא אבא טוב שרוצה קשר איתנו והדרך היחידה לגרום לנו להרים טלפון, היא להשאיר אצלו את 'המפתחות של הפרנסה' ככה אפשר להיות בטוחים שאנחנו נבוא כל בוקר לבית הכנסת וניתן את עצמנו בתפילה זכה[2].
אם כן, טרדות הפרנסה אינן עונש וצרה, אלא העוגן שמחזיק אותנו קרובים לאלקים. הן האיזון העדין כנגד האגו הטבעי של האדם ואלו שמשאירות אותנו אנשים נורמלים.
רגע של חוסר פרנסה הוא בעצם קולו של אלקים הקורא לנו: שובו בנים שובבים[[:קובץ:///C:/Users/משתמש/Desktop/שיעור לפרשת השבוע - הרב שניאור אשכנזי - נח - למרצה.docx# ftn3|[3]]].
כעת נוכל להבין תעלומה עצומה: בכל המדינות מסביב ארץ ישראל, אין שום בעיה של גשמים. יש להם די והותר מים. (למצרים יש את נהר הנילוס שעולה על גדותיו ומשקה את האדמה. לסוריה יש מאגרים של מים מתוקים מנהר החידקל. לבנון היא גבוהה ומקבלת הרבה מי גשם. ובאירופה ובאמריקה יש כל השנה גשם). ודווקא ארץ ישראל, ארצו של אלקים, סובלת מדאגה מתמדת "מה התחזית לשנה הזאת"?
ברור שיש כאן כוונה והיא: המדינות בחוץ לארץ, 'לא מעניינות' כביכול את הקב"ה ולכן הוא נותן להם 'להסתדר היטב לבד'. ארץ ישראל, לעומת זאת, היא משכן הפאר שלו ולכן כאן הוא מבקש קשר ויחס מתמיד[4].
- לקו"ש א/4-5: רבינו הזקן משווה בין מי המבול לדאגות וטרדות הפרנסה, שמכונות בשם "מים רבים" ... הכוונה האמיתית לכך שנותנים לאדם דאגות פרנסה – למרות שהן מפריעות ומציקות באופן תמידי – היא שעל ידן האדם יוצא מהמציאות האישית שלו ונעשה עי"ז כלי לקדושה.
לקו"ש ו/30-31: אחד ההבדלים בין ארץ ישראל למצרים הוא, שבארץ מצרים לא יורדים גשמים והצמיחה באה מהנילוס, ואילו בארץ ישראל "למטר השמים תשתה מים".
מדוע הקב"ה יצר את המצב הזה שאין הארץ שותה אלא מלמעלה? אחד הטעמים הוא (בראשית רבה יג,ט) כדי "שיהיו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה". כאשר יהודי יודע שהוא מוכרח להגיע לידי "מטר השמים", הרי אפילו בעת שיש לו ריבוי השפעה, "תאכל ושבעת וגו'", הוא נמנע מתחושה של "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך", כיון שהוא יודע שכמה שלא יעשה את כל הענינים התלויים בו – חרישה, זריעה וכו' – הוא מוכרח להגיע לעזרתו של הקב"ה.
אם כן, כאשר נופלים לרגע בעייתי בפרנסה חלילה, עלינו להבין את המסר שאלקים מתכוון להעביר לנו ולעשות מה שצריך כדי לתת לאלקים את החשק לפתוח לנו את הצינור.
- היום יום ה תמוז: רבינו הזקן שאל את אחד החסידים הגדולים המקורבים אליו, למצבו, ויתאונן החסיד כי ירד מנכסיו וכו'. ויענהו רבינו: זקוקים לך שתאיר סביבתך בתורה ועבודה שבלב, ואילו פרנסה ושאר צרכיך מוטלים על הקב"ה לתת לך. עשה את המוטל עליך וה' יעשה את המוטל עליו.
לסיום: יהודי נכנס פעם לביתו של רבי זושא מאניפולי ומצא את אשתו של הצדיק בוכה. "הבית ריק, הגג דולף ואינני יודעת מה לעשות". הלך היהודי לבית הכנסת ומצא את זושא כשהוא שמח וטוב לב. שאל היהודי את הצדיק, איך יתכן שהוא כל כך שמח בשעה שבני ביתו עצובים?
ענה רבי זושא כך: "הם סומכים עלי שאביא להם פרנסה, וביודעם את כישורי הפרנסה שלי – הם בהחלט מודאגים... אני, לעומת זאת, סומך על הקב"ה שישלח לי פרנסה ובמילא אני רגוע ושליו"... ----[1] סיפור – אלכסנדר מוקדון ומלך קציא: המדרש (בראשית רבה לג,א) מספר שאחרי שאלכסנדר מוקדון כבש כל כך הרבה מדינות, הוא הגיע למלכות "קציא" שמעבר להרי החושך וחיפש מה אפשר לכבוש גם שם. יצא לקראתו מלך קציא עם קערת זהב ובתוכה צורת ככר לחם עשוי מזהב. בכך הוא רמז לאלכסנדר כי תאוות הכיבוש וההשגיות שלו מעבירה אותו על דעתו והוא כבר "אוכל זהב".
כדי להמחיש את הענין, הושיב המלך את אלכסנדר לצפות במשפט בין בני מדינתו. הגיעו שני בני אדם שאחד מכר לשני בית, ואח"כ מצאו תחת הבית אוצר גדול. כעת המוכר טען שהוא מכר לו את הבית כולל הכל, ובמילא האוצר שייך לקונה, ואילו הקונה טען שהוא קנה רק את הבית ובמילא האוצר אינו שייך לו.
הפנה מלך קציא את השאלה לאלכסנדר ושאל אותו מה הוא היה פוסק? השיב אלכנסדר שהיה לוקח את האוצר משניהם ומעביר אותו לאוצר המלוכה... אמר לו מלך קציא, אנשים רשעים כמותכם, זה פלא שהשמש זורחת אצלכם והגשם יורד. בטח אלקים עושה זאת בגלל בעלי החיים שחיים ביניכם... בוא תראה איך אצלנו פוסקים במקרה הזה: הציע המלך למוכר ולקונה לחתן את הילדים שלהם זה עם זה, ולתת להם את האוצר וככה שניהם ירוויחו...
[2] ווארט: שמעתי פעם שזהו שמברכים "בורא נפשות רבות וחסרונן" - דלכאורה מהו השבח בכך שברא אותנו 'חסרים'? אלא שבזכות זה, אנו דבקים בו...
[3] בדיחה: יהודי באמריקה כתב מכתבים לאחיין שלו ששירת בצבא בארץ, אך לא קיבל ממנו כל מענה. בפעם הבאה כתב הדוד את המכתב הרגיל, אבל הוסיף נ.ב: "צירפתי המחאה של 100 דולר בשבילך", ושלח את המכתב, בכוונה, בלי הצ'ק. האחיין קיבל את המכתב, לא מצא את ההמחאה וכצפוי הזדרז לשלוח מיד מכתב חוזר: "טוב לי בצבא... יש לי חברים נחמדים בחדר... אפילו הטירונות לא הייתה קשה במיוחד. אך דרך אגב, שכחת לצרף את הצ'ק. אוהב אותך מאוד, האחיין שלך."..
[4] משל מקסים: למלך המדינה היו שני שרים חביבים, אך פעם הם חטאו נגדו. המלך העמיד אותם למשפט וגזר כך: אחד מהם יעבור לגור במדינה רחוקה ויקבל אוצר גדול שיספיק לו לכל חייו. השני, לעומתו, יישאר לגור על יד המלך ויקבל שכר עבור אותו חודש בלבד, ובכל ראש חודש יצטרך לבוא לבקש מהמלך לחדש לו את החוזה.
כשיצאו שניהם מהמלך, התגאה הראשון שהוא קיבל שכר גדול יותר מהמלך והראיה שיש לו מספיק כסף לחיות כל חייו. ענה לו השני: טיפש מטופש, אותך המלך לא רוצה לראות יותר! ולכן נתן לך הכל כדי שלא יצטרך לשמוע ממך! ואילו לי סלח המלך על העוון, ולכן יצר בינינו תלות קבועה!.