ב"ה
מבוסס על ליקוטי שיחות ה/44-46. נכתב ע"י הרב שניאור זלמן אשכנזי
מספרים על בחור מתבגר, שסבל מקשיים נפשיים שונים. הוא הלך לטיפול פסיכולוגי ושם התלונן כי אביו מעולם לא החמיא לו ושיבח אותו על היכולות שלו. בפגישה הבאה, ביקש הפסיכולוג מהאב להצטרף לשיחה והתעניין האם זה נכון.
העולם שלנו הוא עולם של ביקורת, לא של מחמאות. יש לכך הרבה סיבות טובות: אנו חוששים להיתפס דביקים מדי, חנפניים מדי, אנו לא רוצים לנפח את הגאווה של זה שמשבחים אותו, ברוח דברי חז"ל: "אין אומרים שבחו של אדם בפניו שמא יגבה לבבו", וההסבר הרווח מכולם: לא מגיע לאדם שבחים על כך שהוא עושה את הדבר הנכון. הוא בסך הכול עשה מה שצריך לעשות.
ובכן, מה עמדת התורה בעניין? האם תורת ישראל תומכת במדיניות של שבחים?
לכאורה, לא. התורה אינה משבחת את צדיקיה. הבה נזכיר כמה אנשים גדולים מפרשת בראשית: "מתושלח" הוא זקן בני האדם במהלך ההיסטוריה וחי 969 שנים. רש"י בפרשתנו כותב שהוא היה צדיק מושלם, עד שה' עיכב את המבול שבעה ימים, כיון שהוא בדיוק הסתלק מהעולם וה' לא רצה לבטל את ימי ההספד עליו. אולם כל זה כתוב ברש"י, אך התורה אינה אומרת עליו מילה טובה.
דוגמה עוד יותר בולטת: אחת הנשמות הגבוהות שהופיעו אי פעם בעולם היא "חנוך", אביו של מתושלח. מבני דורו הוא נפטר הצעיר מכולם, משום שהיה צדיק וה' לא רצה שילמד ממעשיהם. הזוהר והמדרשים השונים מספרים כי גופו של חנוך התפרק מארבע היסודות המרכיבים אותו והוא הפך להיות מלאך. "חנוך הוא מטטרון". חנוך הפך להיות המלאך "מטטרון" שהוא שר הפנים של מעלה, ותפקידו להיות שופט בני האדם בעולם העליון. כאשר מתייצבת שם הנשמה ומעלה טענות שונות להגנתה, חנוך אומר "אני הייתי שם" ויכול לשפוט האם היא צודקת או לא. למרות כל זאת, התורה לא מפליאה את דמותו של חנוך, אלא אומרת בלשון יבשה: "ואיננו כי לקח אותו האלוקים".
והראיה הברורה מכולן: הפסוק האחרון בפרשת בראשית מזכיר את נח, ואומר עליו בצורה עובדתית: "ונח מצא חן בעיני ה'". אבל למה? מה עשה נח בשביל זה? התורה לא מפרטת ונראה שהיא אינה סבורה, שצריך לשבח אדם על כך שהוא עשה את הדברים הנכונים.
כל זה משתנה בפרשתנו. התורה יוצאת מגדרה לומר שבחים על נח, שלא נאמרו על שום אדם בתנ"ך: "צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח ... אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". רש"י מסביר בפשטות כי זאת התגובה המתבקשת לנוכח צדקותו של נח. הוא מצטט פסוק מספר משלי: "זכר צדיק לברכה", ממנו לומדים כי כאשר מזכירים צדיק, צריך לשבח אותו.
זה, אגב, מקור התוספת על אדם מת: זכרונו לברכה, זכר צדיק לברכה, וכן (להבדיל) יהי זכרו ברוך. זאת הוראת הפסוק הנ"ל במשלי, כי בהזכרת אדם הגון, מוסיפים ברכה ושבח לשמו.
והשאלה עולה מאליה: למה רק כאן? מדוע לא הקדימו לשבח את נח בפעם הראשונה שהוא מוזכר בתורה? ומדוע לא מגיעים שבחים לשאר צדיקי בראשית, כמו אדם הראשון, חנוך ומתושלח?
(מילא בנוגע לצדיקים הבאים בתורה, שאינם מקבלים שבחים, כמו אברהם ומשה, ניתן לומר כי התורה לימדה כאן את הכלל ואינה צריכה לחזור עליו שוב. אך מה בנוגע לצדיקים שלפני נח?)
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן מסר מעצים על מהותה של המחמאה. כדאי להקשיב לתובנה הזו, בכוחה לשנות את החיים.
מחמאה לא נועדה רק כדי לכבד את האדם המוחמא, אלא הרבה יותר מכך: לשכנע אותו שהוא מסוגל לבצע את המשימה. לגרום לו להכיר במעלות שלו. לפי התפיסה היהודית, מילים לא נאמרות רק בעקבות מציאות קיימת, אלא יוצרות את המציאות. מילים - הן נבואות המגשימות את עצמן.
הכוונה היא, בראש ובראשונה, במובן המיסטי: המילים נשמעות למעלה ומעוררות טוב על אותו אדם, ככתוב "ברית כרותה לשפתיים". אבל הכוונה היא גם מאוד פשוטה, בעולם שלנו: בני אדם מגדירים את עצמם, לפי הציפיות של אחרים מהם. ככל שמזכירים יותר את מעלות האדם, כך הוא נחשף יותר ליכולות הללו ומביא אותן לידי מימוש.
הרב החסיד דובער בוימגרטן, היה שליחו של הרבי מליובאוויטש בארגנטינה. קודם שנסע לשם, היה מורה בישיבה חסידית בניויורק. פעם גילה דבר חמור: אחד התלמידים היה מגיע להתוועדות בשבת, כשבגדיו מריחים אש. היה ברור כי הוא מעשן בשבת. הרב בוימגרטן נחרד לחשוב שתלמידים נוספים רואים זאת וילמדו ממעשיו. הוא היה מוכרח לסלק את הנער מהישיבה.
הוא דיווח על כך לרבי מליובאוויטש והרבי השיב לו במילים ספורות: "ראה אבות דרבי נתן פי"ב". שם מסופר כי כאשר אהרן הכוהן ראה יהודי חוטא, היה ניגש אליו, מחבק אותו ואומר: "כמה אני אוהב אותך, כמה אתה אדם נפלא". אחר כך כשאותו אדם היה מתלבט האם לגנוב, היה אומר לעצמו: איך אעשה את זה לאהרן? איך אאכזב אותו? הוא הרי כל כך מאמין בי!
(בהזדמנויות אחרות, הרבי ביאר בכך את מאמר המשנה: "היה מתלמידיו של אהרן ... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהרן קירב עם אהבה. הוא הפגין מילים טובות והן היו מושכות אליו את החוטאים חזרה).
המסר של הרבי לרב בוימגרטן היה: תפקידו של מחנך הוא להזכיר לילד מה הוא מסוגל להיות. תדגיש את היכולות שלו ותעטוף אותו ביחס מרומם ותראה כיצד המילים מגשימות את עצמן. [בעברית פשוטה: כל מה שילד צריך, הוא מבוגר אחד שיאמר לו לאן הוא מסוגל להגיע...].
כעת אפשר להבין, מדוע התורה ממתינה עם השבחים לנח עד פרשתנו: נח יוצא כעת לקרב של חייו. מעולם לא נלחם אדם מלחמת יחיד, כמו זו של נח. הוא עומד להקים תיבה – והעירייה תסרב לתת לו אישורים להקים מבנה חריג כזה. הארגונים הירוקים יאסרו עליו לכרות עצים עבור התיבה, ורשויות הטבע והחי, ייאבקו בכוונה שלו להכניס נציגות מכל חיות הטבע לתוך מבנה סגור, בלי אור יום. ועוד לא הזכרנו את הרשעים שהמתינו לו בכניסה עם "כשילין וקרדומות", כדי לבקע את התיבה (רש"י דברים לב,מח), בהבינם כי ברגע שהוא סוגר את הדלת מאחוריו, זהו קץ ההיסטוריה.
מהיכן ישאב נח את תעצומות הנפש למאבק כזה? מהמחמאות. התורה פותחת את סיפור הקמת התיבה בסיפור שבחיו של נח, לומר לו: אתה מסוגל לכך, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.
המסר החשוב הזה, אינו מסתיים בדברים שבין אדם לחברו, הוא נוגע גם לעניינים שבין אדם למקום. אנו קוראים באריכות את סיפור הקמת התיבה, והמפרשים מעלים את השאלה, למה דווקא תיבה? מדוע לא הציל ה' את נח בדרכים פשוטות יותר, כמו להעביר אותו לארץ ישראל, שם לדעות מסוימות, לא ירד המבול?
האדמו"ר הזקן מפרש זאת בדרך פנימית מעמיקה: המילה "תיבה", נושאת בעברית משמעות נוספת: "מילה", כמו "תיבות התפילה". המסר הנצחי של סיפור המבול הוא, שהדרך להשתחרר מהמבול, היא בכוח ה"מילים".
השנה החדשה התחילה וכולנו מרגישים איך חודש החגים בורח לנו מהידיים. כל ההתעוררות הרוחנית נסחפת תחת מטר ה"מים רבים" של דאגות הפרנסה, ואנו שואלים את עצמנו: אם זה חשוון, כיצד ייראה אוגוסט?
הפתרון הוא: 'להקים תיבה'. עוד מילה של תפילה ועוד מילה של תורה, מרימים אותנו מעל דאגות הפרנסה והנה "מי נח" הופכים להיות מים של "נייחא דרוחא".
{| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי
מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל
ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי
ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי
להצלחה רבה בכל ענייניהם
ולרפואה שלמה של מרת
שיינא בעשא בתיה בת ציפורה פייגה |}