בשנת תשלו, 1976, עברו אורי ומיכל לופוליאנסקי לשכונת עזרת תורה בירושלים. החורף הירושלמי היה קשה במיוחד באותה שנה ומכל עבר נשמעו קולות תינוקות משתעלים ומתקשים לנשום. אורי קנה כמה מכשירי אדים, הניח אות על שולחן הסלון בביתו והכריז כי הוא מקים גמ"ח (גמילות חסדים) להשאלת מכשירי אינהלציה. בימים הבאים נכנסו ויצאו מביתו שכנים שלקחו והחזירו את המכשירים. תושבי השכונה שהתרגלו לצאת ולבוא בבית משפחת לופוליאנסקי, השאירו בביתם עוד מכשירי ציוד רפואי בהם לא היה להם צורך, כמו כסאות גלגלים ישנים, מקלות הליכה, הליכונים ועוד.
באותם ימים פרש אביו של לופוליאנסקי, יעקב, לגמלאות ומכר את החנות אותה ניהל. אורי הציע לאביו לתרום את הכסף עבור קניית מכשירים רפואיים לעילוי נשמת אמו של האב, שרה, שנספתה בשואה. כך הוקם ארגון "יד שרה", בעל כפל משמעות: יד המושיטה עזרה לזולת ויד לנשמתה של שרה לופוליאנסקי.
ביתם של הזוג לופוליאנסקי נעשה צר מהכיל את מאגר הציוד ומרכז יד שרה עבר לאכסניה בבעלות הכנסייה הרוסית ברחוב הנביאים. בהמשך תרמה רכבת ישראל קרון רכבת שלא התאים לרוחב המסילה בארץ ונמסר לשימוש יד שרה. שנה אחר כך נפתח הסניף הראשון מחוץ לירושלים בעיר חיפה, הארגון המשיך ופרש סניפים בכל עיר ומושב בישראל ואלפי מתנדבים הצטרפו לשירות המוסד. בשנת 2005 הוכר יד שרה כארגון מייעץ למועצה הכלכלית-חברתית של האומות המאוחדות (האו"ם), המעמד הגבוה ביותר אליו יכול להגיע ארגון לא-ממשלתי ברמה עולמית.
כיום, "יד שרה" הפך להיות ארגון המאפשר לכל אדם להמשיך בתפקוד אורח-חיים רגיל ללא צורך לעבור למוסד סיעודי. הארגון חוסך מדי שנה לקופת המדינה למעלה ממיליארד שקל במניעת ימי אשפוז והוצאות רפואיות וסיעודיות. בנוסף, יד שרה מייעץ כיום לעשרים ושש מדינות ברחבי העולם אודות הקמת מרכזים דומים שיחסכו הוצאות אשפוז וסיעוד.
אולם הפלא הגדול בסיפור "יד שרה" הוא, שהארגון הוקם על ידי אדם רגיל כמו כולנו. אורי לופליאנסקי הוא לא "נשמה גבוהה" שיורדת לעולם פעם במאה שנה. הוא לא מיליונר שעשה אקזיט ענק בהייטק ונשאר עם מיליונים כדי לעשות מעשים טובים, אורי הוא אדם רגיל כמו כולנו, אך שלא כמו כולנו הוא החליט לגלות אחריות למה שקורה סביבו וזכה לחולל מהפך שנוגע בכל אדם במדינה.