פעם גר אדמו"ר הזקן בבית אחד עם בנו רבי דובער, שכונה לימים "האדמו"ר האמצעי". באחד הימים, היה רבי דובער שקוע בלימוד תורה. מוחו היה תפוס במחשבות על הנושא הנלמד. בחדרו הייתה עריסה של תינוק, זהו בנו הקטן. לפתע, באמצע שהוא שקוע בלימודו, נפל התינוק מהעריסה והחל לבכות. קול בכי מילא את הבית. רבי דובער לא שמע. הוא היה כה מרוכז בדברי התורה, עד שלא שם לב לקול הבכי. אבל הסבא, בעל התניא, שמע את הקול מהחדר הסמוך. הוא נכנס לחדר, ניגש אל התינוק, הרגיע אותו והרים אותו חזרה אל העריסה. לאחר מעשה שוחח בעל התניא עם בנו רבי דובער על שאירע, ואמר לו: דע לך, שבכל מצב שבו תהיה, בכל עולם רוחני שאליו תגיע – תמיד-תמיד עליך לשמוע קול ילד בוכה! עליך לקחת אחריות על הילד ולדאוג לשלומו, ויהי מה.