כידוע, הבעש"ט נהג לקרב מאוד את היהודים הפשוטים. באחת משבתות הקיץ (שנות תקי"ג-תקט"ו) הגיעו אל הבעש"ט הרבה אנשים פשוטים – עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סוחרים וכדומה. בסעודת הלילה קירב אותם הבעש"ט בצורה מיוחדת, והדבר הפליא את תלמידיו הגאונים של הבעש"ט. אחרי הסעודה הלכו האנשים הפשוטים לבית הכנסת לאמירת תהילים. בסעודת היום נכחו אך ורק תלמידי הבעש"ט, והם חשבו בליבם מדוע רבם מקרב את האנשים הפשוטים כל כך, הרי אין הם מבינים מאומה מדברי התורה שלו. הבעש"ט הרגיש במחשבות שלהם, והתחיל לדבר על המעלה המיוחדת של אנשים פשוטים, ואז ניגן בדביקות עצומה יחד עם תלמידיו. לפתע שמעו כל התלמידים שירה עריבה של אמירת תהילים, עם קול תחנונים המחריד את הנפש. שירה זו עשתה עליהם רושם גדול. לאחר מכן אמר להם הבעש"ט שזו השירה של אנשים פשוטים האומרים תהלים בתמימות מקרב לב עמוק ובאמונה פשוטה. המגיד ממעזריטש, תלמידו הגדול של הבעש"ט, היה בצער גדול על כך שהרהר אחר רבו. עד שבאחד הלילות ראה מחזה נשגב: ילדים קטנים לומדים את פרשת לך לך עם משה רבינו. אחד הילדים קרא את הפסוק "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". ומשה רבינו מסביר לילדים שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שאברהם אכן צחק, ואם תשאלו איך יתכן שאברהם יסתפק בדברי ה' – תדעו שזה מצד הגוף, שכן גם גוף קדוש, בשר הוא. כאשר שמע המגיד ממעזריטש שמצד הגוף יכולות ליפול מחשבות בדרך ממילא, זה הרגיע את רוחו.