מספרים על איש מקצוע שומר מצוות, שהגיע לביתו של הרבי לתקן דבר מה. הרבי היה במקום, והאיש שאל איזה רעיון הוא יכול להעביר למכריו משמו של הרבי. אמר הרבי: ב'נשמת כל חי' שאנו אומרים בתפילת שבת, יש סתירה מההתחלה לסוף: בתחילה אנו אומרים "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו וכו' אין אנו מספיקים להודות לך", כלומר שאין לנו כוח בגוף להודות לה'. ומיד אחר כך כתוב להיפך: "על כן איברים שפילגת בנו... הן הם יודו ויברכו וכו'", כלומר שדווקא הגוף יודה לה'. איך שני הדברים מסתדרים? אלא משל למה הדבר דומה: למלך מכובד הגיע לבקר אצל אחד השרים. חשב השר לעצמו: במה אוכל לכבד את המלך? הרי כל דבר שאעשה, יש למלך משהו יותר יקר ומכובד. נזכר השר בסטים של צלחות שהמלך עצמו נתן לו במתנה, והחליט שבזה יוכל לכבד אותו, משום שמדובר במתנה שהגיעה מאת המלך. הנמשל: כאשר אנו באים להודות לה', בכוחות עצמנו אין לנו שום אפשרות להודות לו, שהרי הכוחות שלנו מוגבלים. אך אנו נזכרים בעובדה שאת איברי הגוף אתה "פילגת בנו", הקב"ה הכניס וברא בתוכנו, ועצם מציאותם יהווה הודיה לה', "הן הם יודו ויברכו וכו'".