באחד ממסעותיו, התארך רבי נחום מצ'רנוביל באכסניה יהודית בכפר מבודד. כדרכו, הקיץ הצדיק משנתו בחצות הלילה וערך תיקון חצות כשהוא שופך את ליבו בבכי ובתחנונים אודות צרות הגלות. בכיותיו העירו את בעל האכסניה, שרץ לחדר הרבי בחרדה. רבי נחום הסביר ליהודי הכפרי במילים פשוטות שהוא מתפלל לבוא הגאולה. שאל הצדיק: "האינך רוצה שמשיח יגיע, וכולנו נעלה עמו לירושלים עיר הקודש?". "אינני יודע", השיב הכפרי בתמימות, "עליי להיוועץ באשתי". לאחר שעה קלה שב ואמר: "לא! רעייתי אינה מסכימה. היא שואלת איך נעלה לירושלים ונזניח אחרינו את כל הברווזים והתרנגולים אותם אנו מגדלים לפרנסתנו". הבין רבי נחום באיזו 'שפה' עליו לדבר והוא הסביר: "מה תעשו אם יבואו הקוזקים לאחוזתכם ויגזלו מכם את רכושכם? בירושלים נחיה בשלום ובנחת, ללא כל פחד ודאגה". חזר הכפרי הנבוך להתייעץ עם אשתו שנית. תשובתה לא איחרה לבוא: "טוב, אמור לרבי שיתפלל שמשיח יבוא ויקח עמו את הקוזקים לירושלים"...