הגמרא מספרת (חגיגה טו, ב) על אלישע בן אבויה, שהיה מגדולי חכמי התנאים, ודבריו אף מופיעים במשנה, שיצא לתרבות רעה. הוא עבר על מצוות התורה בזדון ובשאט נפש. מאז כונה בשם 'אחר'. מאידך, היה רבו של רבי מאיר, ולימדו הרבה תורה. כאשר נפטר, אמרו בבית דין של מעלה: לא נדון ונעניש אותו, שהרי עסק בתורה; מאידך לא נכניס אותו לעולם הבא, שהרי חטא. כך עמד אחר באמצע, לא בגן עדן ולא בגיהינום. אמר תלמידו רבי מאיר: מוטב שידונו אותו בגיהינום, כדי שיוכל לבוא אחר כך לעולם הבא. ואכן, אחרי שרבי מאיר הסתלק, עלה עשן מקברו של אחר, לאות שהוא נידון בגיהינום. רואים אנו כי למרות הצער העצום של הנשמה בגיהינום, היה שווה לדון את אחר, כדי שיזכה לתענוג האינסופי מזיו השכינה בגן עדן.