פעם סיפר הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין: מעשה בכפרי פשוט שהגיע לראש השנה לעיר הסמוכה. כשהגיע בבוקר ראש השנה לבית הכנסת, עמד והסתכל לכאן ולשם מבלי לפצות את פיו, שכן לא ידע להתפלל. כשהגיע הציבור לתפילת שמונה עשרה והמתפללים החלו לבכות, תמה הכפרי: "מדוע הם בוכים כעת? הרי לא אירעה שום מריבה בבית הכנסת!". גירד בפדחתו והגיע למסקנה שמן הסתם הם בוכים משום שהם רעבים... "גם אני רעב", נזכר הכפרי ופרץ בבכי. לאחר סיום תפילת שמונה עשרה, הפסיק הקהל לבכות. תמה הכפרי לעצמו: "מדוע הפסיקו לבכות, הרי לא הוגשה סעודה?", ושוב פירש הכפרי לעצמו את העניין: "כנראה על האש שמו חתיכת בשר שמנה, ולכן אין להצטער על התארכות התפילה, שכן ככל שהבשר יתבשל זמן רב יותר, יהיה הוא טעים יותר. "גם אצלי יש חתיכת בשר על האש", נזכר הכפרי ונרגע. כשהגיעו לתקיעת שופר, החל הקהל לבכות שוב. תמה הכפרי לפשר הבכי, עד שהעניין נתיישב בליבו: "נכון אמנם שהמאכל יהיה ערב יותר ככל שהזמן יארך, אבל כמה אפשר לחכות", ושוב פרץ הכפרי בבכי עם כל הקהל... לאחר שיצא הצדיק, אמרו החסידים: "הרי זה משל על הגלות". מצד אחד ככל שהגלות מתארכת כך הגאולה תהיה משובחת יותר, אבל מצד שני, כמה כבר אפשר לחכות... "עד מתי!". הסיפור מראה לנו סיטואציה של אדם שלכאורה בוכה עם כולם בבית הכנסת, והוא בהתעוררות, אבל יש כאן שני עולמות שונים: הם בוכים בגלל ההתעוררות של התפילה, והוא בוכה בגלל חתיכת בשר. אותו מעשה, כוונות שונות לגמרי.