ואכן, יש קושי עצום להיות הראשון. החלוץ, פורץ הדרך, הנחשון. אחרי שפרצו את הדרך, אחרי שמישהו כבר עשה משהו, הרבה יותר קל לעשות אחריו. לדוגמה, מסופר על רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, שנודע בכינוי "הבית יוסף", שפעם התעוררה לו שאלה בלימודו. הוא ניסה להבין, אך ללא הצלחה. בלילה לא הצליח להירדם, אלא ניסה לפתור את השאלה מכל זווית אפשרית. בשעת לילה מאוחרת הרגיש אור גדול – רעיון מבריק עלה במוחו כתשובה לשאלה. בבוקר, הוא רואה בבית המדרש יהודי פשוט שלומד בדיוק את אותו נושא. והנה, גם היהודי שואל את עצמו שאלה דומה. רבי יוסף קארו רצה לבדוק איך היהודי מתמודד עם השאלה, והקשיב מן הצד. חלפו רגעים ספורים, והנה הלה אומר לעצמו: אהה, יש לי רעיון! התשובה היא כך וכך! וזו הייתה בדיוק אותה תשובה של הבית יוסף. חלשה דעתו של ה'בית יוסף'. כאבה לו השאלה: איך יתכן שאני עובד שעות רבות לענות על השאלה, ואילו האיש מגיע אליה בשניות ספורות? נתן לו האריז"ל את התשובה: כאשר השקעת שעות רבות עד שהגעת אל התשובה, בכך פרצת את הדרך והבאת את התשובה הזו לעולם. מכאן ואילך גם אנשים רגילים יכולים להגיע אל התשובה בכוחות עצמם ובזמן קצר, אבל הכול בזכות פריצת הדרך שלך (כתר שם טוב סימן רנו). כאן טמון החידוש של עקידת יצחק: אברהם היה הראשון שמסר את נפשו, ולכן מדובר בחידוש מיוחד. אצלנו הדבר הפך להיות מובן מאליו, כי אנו בניו של אברהם אבינו. ואכן, בזמננו כמעט ולא נדרש מאיתנו לפרוץ דרך בקיום תורה ומצוות. לפנינו היו צדיקים, נביאים, תנאים, חכמים, שפרצו את הדרך והראו לנו איך מקיימים מצוות ברמה הגבוהה ביותר, וכיצד מתמודדים עם הניסיונות הקשים ביותר. לנו נשאר רק ללכת בדרך הסלולה שלהם. הדבר הרבה יותר קל ובטוח.