בימים עברו, הרכבים לא היו ממש רכבים, אלא עגלה רתומה לסוסים. גם הכבישים לא היו ממש כבישים, אלא דרכי עפר. כאשר היה גשם, הדרכים היו מתמלאות בבוץ, ולפעמים הסוס והעגלה גם יחד היו שוקעים בבוץ מבלי יכולת להמשיך. זה קרה בלילה חורפי אחד, לפני כשלוש מאות שנה. יושבים תלמידי הבעל שם טוב ולומדים תורה בתוך בית המדרש. בחוץ גשום וקר, אך בפנים אווירה של התעלות. אף אחד לא רוצה להפסיק את הלימוד. יש במקום תחושה של גן עדן עלי־אדמות. פתאום נכנס איוון העגלון הגוי, כולו מלא בבוץ. הרימו התלמידים את עיניהם בהפתעה: מה עושה פה איוון העגלון? שמא החליט למסור שיעור בבית המדרש של הבעל שם טוב? איוון כנראה לא תכנן למסור שיעור במקום, אבל כפי שנראה בהמשך – הוא בהחלט העביר לתלמידים שיעור חשוב מאוד. אומר איוון לתלמידים: העגלה והסוסים נתקעו בבוץ. תוכלו לעזור לי לחלץ אותם? בית המדרש היה חמים, הלימוד היה מתוק, הישיבה הייתה נוחה. לאף אחד לא התחשק לצאת אל החושך הקפוא ולבוסס בבוץ, כדי להרים איזושהי עגלה של איזשהו עגלון גוי שקוראים לו איוון. השיבו התלמידים: "איוון, מצטערים, אנו לא יכולים". איוון הסתלק מהמקום בבושת פנים. לפני שיצא, הרגיש שהוא חייב לענות להם. הוא מסר להם שיעור מאלף בן חמש מילים. וכך אמר איוון: "אתם יכולים, אבל לא רוצים" (וברוסית: "מוז'ש, ניע חוצ'יש"). הבעל שם טוב לימד כי כל התרחשות בעולם הזה היא בהשגחה פרטית, ואפשר ללמוד ממנה מסר בעבודת ה'. כאשר התלמידים שמעו את דבריו של איוון – "אתם יכולים, אבל לא רוצים" – הבינו שעליהם ללמוד מכאן מסר בעבודת ה'. המסר הוא: הרבה פעמים אנו משכנעים את עצמנו "אנו לא יכולים". אנו מתרצים את המעשים שלנו במילים "לא הצלחתי להתאפק". מאחרים לתפילה ואומרים "אני לא יכול לקום מוקדם". אומר לנו איוון העגלון מסר בחמש מילים: "אתם יכולים, אבל לא רוצים".
הוראה בעבודת ה'