זה סיפור קלאסי עתיק יומין, על ילד בשם יצחק שאול שהיה שובב במיוחד, ונהג להתאכזר על בעלי חיים. הוא היה משליך אבנים על תרנגולים, משסה כלבים על חתולים, תופס זבובים ומשליך אותם לתוך קורי עכביש, וזו רק התחלת הרשימה... לאביו הרב ניסן היה תרנגול שהעיר אותו מידי בוקר לתפילת שחרית. ר' ניסן מאוד שמר על התרנגול, אבל דווקא בגלל זה, יצחק שאול החליט להתעלל בתרנגול. פעם אחת, תוך כדי שיצחק שאול השובב זרק אבנים על התרנגול, הוא הרגיש יד על כתפו. אבא תפס אותו 'על חם' מתעלל בתרנגול. ר' ניסן היה אדם עדין מאוד, שנזהר כל חייו לא לצער אף אדם. אבל כאן הרגיש כי בנו הגדיש את הסאה. קרא ר' ניסן לבנו והראה לו את דברי הגמרא (שבת קכח, ב), כי בשבת מותר לשים כלי בפני האפרוחים בכדי שיעלו וירדו, כלומר שצריך לדאוג לטובת בעלי החיים ולא לצער אותם. הראה לו גם את דברי הגמרא במסכת ברכות (מ, א) שאסור לאדם לאכול לפני שהוא נותן אוכל לבהמה שלו. אחרי כל זה, העניש ר' ניסן את בנו בעונש חמור במיוחד. יצחק שאול השובב פרץ בבכי. באמצע הבכי, הוא שמע את אביו בוכה יחד איתו. יצחק שאול השובב ידע כי אביו בוכה מרוב צער על התנהגותו, והדבר הכאיב לו עוד יותר מאשר העונש עצמו. הוא חש חרטה ובושה על מעשיו. מאותו יום ואילך, השתפרו מעשיו, ויצחק שאול הפך להיות תלמיד חכם. במקום הכינוי "יצחק שאול השובב", מעתה ואילך קיבל את הכינוי "יצחק שאול המתמיד" (ע"פ ספר הזכרונות לאדמו"ר הריי"ץ).