מעשה ברב שרצה לעזוב את הרבנות בעירו. עמד הוא ובני ביתו עם כל המטלטלין בעגלות, והנה ניגשו אליו שני יהודים תושבי המקום וביקשו לדון דין תורה ביניהם. פתח הראשון וסיפר: עמדתי לנסוע ברכבת, ואני רואה את בעל דיני עומד ומוכר כעכים לעוברים ושבים, ואני מבחין שמדובר ביהודי תלמיד חכם גדול שהרבה יותר מתאים לו ללמד תורה מלהתעסק במלאכה כזאת. ניגשתי אליו והצעתי לו לעזוב את עבודתו ולהיות מלמד של ילדיי, ובשכר זה אתן לו בצורה קבועה את הסכום שהיה מרויח ממכירת הכעכים. היהודי הסכים ואכן קיבל את שכרו ממני מידי שבוע. לפני כשלושה שבועות, הוצרכתי לנסוע לכמה שבועות מביתי. סיפרתי על־כך למלמד, והתניתי איתו שימשיך את עבודתו כרגיל ואני אשלם את שכרו מראש, והוא הסכים. אך בחזרתי מהנסיעה, אני רואה אותו שוב בתחנת רכבת, אחרי שעזב את המלמדות וחזר לעבודת מכירת הכעכים. לכן אני תובע אותו על כך. שאל הרב את השני מה תענה לו? השיב הנתבע: הוא צודק, ואני אכן אחזיר לו את הכסף שנתן לי מראש. אך ברצוני להסביר לרב מה קרה: כשמכרתי כעכים, היינו אני וזוגתי מתפללים כל יום לה' שיעזור לנו למכור את הכעכים, ובסוף היום כשהצלחנו היינו נותנים על כך שבח והודיה לו ית'. כך מידי יום ביומו. עכשיו, עם התחלת עבודתי אצל המלמד, שנותן לי את שכרי באופן קבוע, המשכנו להתפלל מידי יום לה' ולתת לו תודה בסוף היום אבל זה כבר היה מלאכותי, לא אמיתי. החלטנו שאנו חייבים לחזור ולהרגיש את תלותנו בקב"ה בצורה מוחשית, ולכן חזרתי למכור כעכים. מששמע הרב את שני בעלי הדין התפעל והחליט: אם אלו אנשי מקומי, רצוני להישאר איתם. וכך עשה.