שלושה פעמים הרב יחזקאל פייגין, מחסידי חב"ד הגדולים בדור הקודם, שנודע בהשכלתו העצומה, בכה. זוהי הפעם השלישית: זה קרה בשנת תרפ"ז, 1927. היו אלו הימים הקשים ביותר של הקומוניזם. אדמו"ר הריי"ץ לא התחשב בקשיים, והקים רשת מחתרתית של ישיבות, תלמודי תורה, בתי כנסת, מקוואות וכל מה שנצרך לחיים יהודיים. מי שניהל את העבודה הקשה הזו, היה ר' יחזקאל. הוא עבד למעלה מכוחותיו, כמעט לא אכל ולא ישן, ועשה הכול במסירות נפש. הסכנה לא הפריעה לו, וגם לא המאמץ הקשה. משהו אחר הפריע לו – הוא לא מצא אף רגע פנוי ללימוד חסידות או לתפילה באריכות עם קצת כוונה. במר ליבו, נכנס באחד הימים ליחידות אצל הרבי, והתחנן לקבל רק חצי שעה פנויה ביום ללימוד חסידות. כי בלי זה, חייו אינם חיים. אולם הרבי ענה לו: במקום פלוני עדיין אין ישיבה, במקום אלמוני אין 'חדר', במקום ההוא צריך להקים מקווה וכן הלאה... קלט ר' יחזקאל את התשובה והבין שאין לו סיכוי. הוא פרץ בבכי חסר מעצורים. והנה, קרה דבר מדהים – הרבי הצטרף ובכה איתו משך זמן רב. אחרי בכי ממושך, פנה אליו הרבי ואמר: "אם אנו נעשה מה שמתחשק לנו, מה יהיה על כל אותם דברים שצריך לעשות? האם זהו רצון ה'?!". על כך אומר הפתגם החסידי: טובה פעולה אחת מאלף אנחות!