פעם נכנס רב בתי הכלא בדרום אפריקה, הרב שבתי כץ, לפגישה עם הרבי לפני חג החנוכה (תשל"ט). הרבי התעניין האם היהודים הכלואים בבתי־הסוהר בדרום־אפריקה יכולים להדליק נרות חנוכה. הרב השיב ששלטונות הכלא אוסרים זאת. מבט של צער עלה בעיני הרבי. "האם חשבת כמה תקווה יכול יהודי היושב בכלא לשאוב מנרות חנוכה דולקים?", שאל. הרב כץ הבטיח לפעול בעניין מאוחר יותר, עם שובו לדרום אפריקה. אולם הרבי לא ויתר וביקש שיתקשר מיד להנהלת הכלא. "בדרום־אפריקה השעה כעת ארבע לפנות בוקר; האם יעלה על הדעת להעיר משנתו את הקצין הבכיר הממונה על בתי־הסוהר?!", תהה הרב כץ במבוכה. גם הטיעון הזה לא ריפה את נחישותו של הרבי. "להפך", טען הרבי, "כשהקצין הבכיר יראה כי העזת להעירו משנתו, ייטיב להבין את חשיבות העניין ונחיצותו". בתום הפגישה התקשר הרב כץ אל הקצין הבכיר באמצע הלילה. הקצין התרגש לקבל שיחה כה חשובה מאמריקה. הרב סיפר לו שהרבי ביקש לאפשר לאסירים היהודים בדרום־אפריקה להדליק נרות חנוכה. שמע הקצין ונתן את אישורו. כאשר הרב כץ עדכן את הרבי כי הבקשה התקבלה, השיב הרבי: "בכל חמישים המדינות בארצות־הברית מותר לאסירים יהודים להדליק נרות חנוכה, חוץ מניו־יורק". הרבי ביקש מהרב כץ לפעול כי גם בניו־יורק יותר ליהודים להדליק בכלאם נרות חנוכה. "כשתספר להם כי אפילו בדרום־אפריקה התירו זאת, ודאי יחושו שלא בנוח והדבר עשוי להשפיע עליהם בכיוון הרצוי", צייד אותו הרבי בטיעון. בסופו של דבר, הצליח הרב כץ לסדר אישור גם משלטונות הכלא של ניו יורק. כשחזר הרב כץ ודיווח על כך לרבי, הודה לו הרבי והעניק שי אישי – ספר תניא. הרבי אף צירף לכך שני ספרים באנגלית, כדי למסור אותם למפקד בתי־הכלא בדרום־אפריקה ולרעייתו. עם שובו לארצו, התקשר הרב כץ לקצין וסיפר על המתנה שהרבי שלח לו ולרעייתו. "אני בא מיד", אמר הקצין. כעבור שעה קלה הקיש על דלת בית הרב. "מדוע מיהרת לבוא?", שאל הרב כץ. תשובת הקצין הדהימה אותו: "אדם היושב בניו־יורק וחושב על אדם אחר, שאינו מכיר כלל, הנמצא בקצה האחר של כדור־הארץ, ומתאמץ לשמחו ולהאיר את חייו – ראוי בעיניי לתואר 'מנהיג אמיתי'. וכשמנהיג אמיתי שולח לי מתנה, אני מעוניין לקבלה מהר ככל האפשר".