מספרים על שני ילדיו הקטנים של אדמו"ר מהר"ש (רבי שמואל, האדמו"ר הרביעי בשושלת חב"ד), שדנו ביניהם מה ההבדל בין יהודי וגוי, והגיעו למסקנה כי ההבדל מצוי בכך שיהודי לומד תורה ומתפלל. קרא להם אביהם ושאל: מה קורה בזמן שיהודי לא לומד ולא מתפלל, האם גם אז יש הבדל בין יהודי לגוי? הילדים לא ילדו לענות. קרא אביהם לבנציון המשרת. היה זה יהודי פשוט, שלא בטוח אם ידע קרוא וכתוב. פשוט שבפשוטים. שאל אותו הצדיק: בנציון, אכלת היום? בנציון השיב: כן, בודאי. אכלת טוב? שאל הרבי. כן, אכלתי טוב, השיב בנציון. ואז הגיעה השאלה המהותית, שבנציון לא התכונן אליה: ולמה אכלת? חשב בנציון ואמר: אכלתי בשביל לחיות. אך הצדיק לא הרפה: ובשביל מה אתה חי? בנציון לא התבלבל: אני חי בשביל להיות יהודי טוב ולעשות את רצון ה'. ופלט אנחה. אמר הצדיק לבנציון שהוא יכול ללכת, וקרא לאיוון העגלון: איוון, אכלת היום? אוהו, בודאי, השיב איוון. אכלת טוב? שאל הצדיק. טוב מאוד, השיב איוון. המשיך הצדיק להקשות: ובשביל מה אכלת? מה זאת אומרת? בשביל לחיות – השיב איוון. כאן הגיעה השאלה האמיתית: ולמה אתה חי? זיק של שובבות ניצת בעיניו של איוון. היה ניכר שהוא נזכר במשהו טוב: אני חי בשביל שאוכל לשתות כוסית וודקה טובה ולאכול סטייק עסיסי... אחרי שאיוון הלך, אמר הצדיק לילדיו: אתם רואים את ההבדל. בנציון אוכל בשביל לעשות את רצון ה', והוא אף פולט אנחה מתוך ידיעה שהוא לא מתנהג בצורה מושלמת לפי רצון ה'. ואילו איוון אוכל רק בשביל ליהנות מהחיים.