בי"ב בתשרי, לפני עשרות שנים, בשנת ה'ת"ש (1939). האדמו"ר הריי"ץ מספר על ההפצצות של הנאצים על העיר וורשה: "בי"ב תשרי... ההפצצות גברו מרגע לרגע. הרחובות עלו בלהבות. תמרות עשן מהאדים השחורים בקעו מהבתים. אותו יום היה יום שמש בהיר, אך מחמת ענני העשן לא ראו את אור היום. שעות אחדות רצנו ללא כוח, יחד עם המון אנשים, שבורים ומפוחדים, ממקום מחסה אחד למשנהו. באחד ממקלטי המחסה, התאסף ציבור של כמה מאות איש. אנשים מכל גווני הקשת. יהודים בעלי לבוש ארוך, עם זקנים ופאות, נשים בפאות נכריות, יחד עם יהודים מגולחי זקן ונשים הדוברות רק פולנית. כולם עמדו רצוצים ומיואשים. קבוצתנו, אני ומשפחתי וכמה עשרות תלמידי התמימים אמרנו תהילים. לפתע נשמעה התפוצצות אדירה. פצצה התפוצצה לידינו ובאותה שנייה התפרץ פנימה ים־אש בוער. כל אחד מאתנו ראה את המוות. באותה שנייה זעקו כולם כאחד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". כל אחד היה בטוח שאלו הן הדקות האחרונות שבחייו. זעקת שמע ישראל כזאת מפיותיהם של אנשים בעלי תפיסות עולם שונות, מתוך צעקת לב פנימית שכזו, לא שמעתי מעודי. ביקשתי מה' שהשמע ישראל הזה יישמר בזכרוני לעד" (שיחת פורים ה'ת"ש). היו שם גברים, נשים וילדים, ובהם עצמם סוגים שונים ומשונים. ובכל זאת, ברגע האמת פרצה מפי כולם זעקה אחת: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.