כאשר היוונים כבשו את בית המקדש ונכנסו לטמא אותו, נכנסה איתם אשה בשם מרים בת בילגה. היא הייתה בת למשמרת הכוהנים 'בילגה', וירדה מהדרך, המירה את דתה ואף התחתנה עם שר יווני ("סרדיוט"). נכנסה מרים למקום הקדוש בשאט נפש, עם סנדליה, למרות שצריך להיכנס יחפים. לשיא חוצפתה הגיעה כאשר עלתה על המזבח, הכתה עליו בסנדלה ואמרה: "לוקוס לוקוס (זאב זאב, ביוונית), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל (עלות הקורבנות) ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק". לאחר מכן החשמונאים ניצחו במלחמה וטיהרו את בית המקדש מהיוונים. אולם המעשה של מרים היה כה מזעזע וחמור, עד שחכמים קנסו את כל אנשי המשמרת בגללה, על שיצאה מהם בת שכזו.
לכל אורך ההיסטוריה לא נמצא מישהו שלימד עליה זכות. למעלה מאלפיים שנה חיכתה הנשמה האומללה של מרים בת בילגה עד שהגיע סנגורם של ישראל שבדורנו והצליח למצוא בה נקודת זכות. זה קרה בהתוועדות שהרבי מליובאוויטש ערך לעילוי נשמת אמו, הרבנית חנה, בתאריך ו' בתשרי תשל"ה (1974). בין הדברים אמר: אנשים אומרים שיהודי יכול להיות מנותק מעמו ומאלוקיו. אני אומר: "איזה מנותק? איפה מנותק?" (באידיש: ווי אגעשניטן? וואס אגעשניטן?) ואז הרבי סיפר את סיפורה של מרים בת בילגה ומצא בה נקודת זכות: גם כשהיא הכתה את המזבח בסנדלה, מה היא אמרה? מה הפריע לה? קולו של הרבי נשנק, ואמר בבכי: היא הביעה דאגה כלפי עמה, שכן היא צעקה "לוקוס! לוקוס! עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל ואין אתה עומד להם בשעת הדחק?". אפילו אשה ברמה כה נמוכה, עדיין מה שמציק לה הוא הצער של בני עמה. על כך אמרו חכמים: והוי דן את כל האדם – גם את מי שנראה לך רע לגמרי – לכף זכות!