פעם אדמו"ר הזקן הגיע לאכסניה של יהודי, שהיה נוהג להכניס אורחים ביד רחבה. כל אורח היה מקבל ארוחה כיד המלך, מקום נוח לישון, ואף סכום כסף הגון לימים הבאים. המארח התפרסם כבעל צדקה גדול. כאשר הגיע לשם אדמו"ר הזקן, הבין המארח כי לפניו אדם צדיק במיוחד, ושפך בפניו את ליבו: רבי, אני אומנם נותן סכומים גדולים לצדקה, אבל אני מרגיש כי כל הצדקה הזו היא שקר, כי אינה באה מהלב. אני עושה זאת רק כדי לקבל כבוד, מחמאות ופרסומת. כיון שזה לא בא מהלב, האם אני צריך להפסיק עם הכנסת האורחים? (אפשר להפנות את השאלה למשתתפים מה דעתם – האם לסגור את מפעל הכנסת האורחים, שהרי אינו נובע ממניעים אמיתיים?) חשב אדמו"ר הזקן והשיב במשפט קצר אך עמוק: אבל העני נהיה שבע באמת! כלומר: נכון שהנתינה שלך אינה באמת, אבל מבחינה מסוימת מה שחשוב הוא מה שקורה עם העני. אם בפועל העני נהיה שבע באמת, לא נורא אם הכוונה שלך לא הייתה במלוא האמת.