סיפר הרב בערל בוימגרטן ע"ה, שליחו של הרבי לארגנטינה:
בתקופת מגוריי בניו-יורק עבדתי כמחנך ואיש-צוות בישיבה מסויימת. היה שם בחור אחד שהדרדר רוחנית, עד ששבת אחת זיהיתי ריח של סיגריות הנודף ממנו. מיד גמלה בי ההחלטה לסלקו מהישיבה מיידית, שלא ישפיע על אחרים לרעה.
אולם, כמו לפני כל החלטה חשובה, כתבתי מכתב לרבי בו פירטתי גם את המקרה החמור של חילול שבת, ואת החלטת ההנהלה לסלקו.
תשובתו הקצרה של הרבי לא אחרה לבוא: "עיין אדר"נ פי"ב מ"ג"!
מיד הלכתי לחפש "אבות דרבי נתן" ושם מצאתי מסופר על אהרן הכהן: שכאשר היה מזהה אדם חוטא – היה מחבק אותו ומשבח אותו כמה שהוא אדם טוב וצדיק. לאחר מכן, כאשר אדם זה רצה לחטוא מיד נזכר בחיבוק של אהרן הכהן ואומר לעצמו "איך אני יכול לעשות רע ולעבור עבירה ומחר אהרן פוגע בי ומחבק אותי ואומר לי שאני צדיק" ונמנע מלחטוא.
כמובן, שהבחור נשאר בישיבה, וזכה ממני לקירובים ומחמאות מיוחדות, שכמובן מימשו את עצמם והוא עלה על דרך המלך.
גירסה נוספת
תלמיד ישיבה מעשן סיגריה בשבת?!
זה קרה באמת. תלמיד ישיבה בארגנטינה, נכנס בשבת אחת לבית המדרש כשמפיו נודף ריח חזק של סיגריות. אנשי הצוות הזדעזעו: אם הוא תלמיד ישיבה, איך הוא מעשן בשבת? ואם הוא מעשן, מה הוא עושה בישיבה?
מנהל הישיבה, הרב בערל בוימגארטן, שליח חב"ד בארגנטינה, היה בדילמה רצינית מה לעשות עם התלמיד. מצד אחד זו חציית כל הקווים האדומים, והתלמיד עוד יכול להשפיע לרעה על החברים; מצד שני חבל לאבד נשמה של בחור (אפשר לשאול את המשתתפים מה דעתם). שלח הרב את השאלה אל הרבי מליובאוויטש. הרבי לא ענה מה לעשות, אלא כתב הפנייה בלבד: "עיין באבות דרבי נתן, פרק י"ב". בספר "אבות דרבי נתן", המהווה הרחבה למסכת אבות, מסופר בהרחבה בפרק י"ב כיצד אהרון היה עושה זאת. אם היה רואה אדם שחוטא, במקום לצעוק ולהוכיח, היה נותן לו 'שלום עליכם' כה לבבי, עם פנים מאירות, עד שבפעם הבאה שאותו אדם היה רוצה לחטוא, היה מתבייש לעשות זאת. כך היה "מקרבן לתורה".