מעשה היה במלך פרס שחלה. אמרו לו הרופאים: אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה. ענה אחד ואמר: אני אביא לך חלב לביאה, ותנו לי עשר עזים. אמר המלך לעבדו, שיתנו לו. נתנו לו. הלך לגוב אריות, והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה. יום ראשון עמד מרחוק והשליך עז אחת ואכלתה. יום שני נתקרב מעט, והשליך לה אחרת. וכן היה עושה בכל יום ויום עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה והלך לו.
כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום שהיו כל איבריו רבים זה עם זה. הרגלים אומרות: אין בכל האיברים דומים לנו, לפי שאם לא הלכנו, לא היה יכול להביא מן הלביאה חלב; והידיים אומרות: אין כמונו, לפי שאם לא היינו אנו שחלבנו, לא היה אפשר לעשות שום דבר; העיניים אמרו: אנו למעלה מן הכל. שאם לא היינו מראים לו את הדרך, לא היה נעשה דבר; ענה הלב ואמר: אין כמוני, אם לא נתתי עצה – מה הועלתם כולכם; ענתה הלשון ואמרה: אין כמוני, לפי שאם לא אמרתי את הדבר – מי היה עושה אותו? השיבו לה כל האיברים: איך לא יראת להדמות אלינו, הלוא את סגורה ונתונה במקום חושך ואפלה, ואין בך עצם כמו לשאר איברים. אמרה להם הלשון: הלוא תראו שאני שולטת עליכם. שמר האיש את הדברים האלה.
הלך אל המלך, אמר לו: אדוני המלך, הא לך חלב כלבה. קצף המלך ואמר לתלותו. כשהיה הולך להתלות, התחילו האיברים לבכות. אמרה להם הלשון: הלוא אמרתי לכם שאין בכם ממש. ואמרה הלשון: אם אני מצלת אתכם, תודו לי שאני מלך עליכם. מיד אמרה הלשון: השיבני אל המלך, אולי אנצל. השיבוהו אליו. אמר לו: למה ציוית לתלותי? זו תורה וזו שכרה?! אמר לו: שהבאת לי חלב כלבה. אמר לו: ומה איכפת לך אם יהיה לך רפואה? ועוד, לביאה – כלבה אנו קוראים לה. לקחו את החלב וניסו אותו, ונמצא חלב לביאה. אמרו לה האיברים: עכשיו אנו מודים לך שאת אמרת האמת. וזהו: "מוות וחיים ביד לשון" (מדרש שוחר טוב לט, ב).