כולם שמעו בוודאי על האסיר ציון המפורסם של שנות השבעים נתן שרנסקי. הוא הגיש בקשה לעלות לארץ ישראל ולא קיבל את אישור היציאה. במשך שנה שלימה הוא המתין לאישור המיוחל, ובינתיים פגש את אביטל שהצליחה לקבל היתר יציאה מרוסיה. לילה לפני שהיא עלתה ארצה, הם נישאו מתוך תקווה שהממשל הרוסי יאשר איחוד משפחות, אך לשווא. במשך שלוש שנים הוא נאבק על זכותו לצאת את ברית המועצות. לאחר שלוש שנים של מאבק ציבורי גלוי, השלטונות עצרו אותו וכלאו אותו באשמת ריגול ובגידה, והוא נידון ל-31 שנות מאסר בפועל. ימים ספורים לפני מאסרו, שלחה לו אביטל - באמצעות תייר - ספר תהלים קטן וכתבה לו שעד עתה הספר הזה היה ברשותה, אבל עכשיו הגיע הזמן שהספר הזה יעבור אליו. כשעצרו אותו - החרימו הרשעים את כל אשר היה ברשותו וגם את ספר התהלים הקטן. הוא הגיש בקשות חוזרות ונשנות לקבל את ספר התהלים ולא נענה. יום אחד, אחרי שלוש שנים בכלא, נכנס הסוהר לפתע לתאו של שרנסקי, העניק לו את ספר התהלים ואמר לו: "יש לי מברק עם חדשות לא נעימות עבורך!" הוא פתח את המברק וקרא בו שאביו נפטר. הבשורה על פטירת האב היתה קשה מנשוא בעבורו. במשך יומיים הוא ישב על הדרגש בתאו ולא עשה מאומה. ביום השלישי הוא התעשת והחליט לקרוא את כל ספר התהלים מתחילתו ועד סופו. באותה תקופה כבר היה לו ידע בסיסי בעברית והוא יכול היה להבין מעט מהכתוב.
האותיות בספר היו קטנות מידי בעבורו, ולפיכך הוא ישב והעתיק כל פרק באותיות גדולות על דף נייר ואח"כ גם תרגם אותם לרוסית. ההעתקה הזאת העסיקה אותו במשך ארבעים יום ובמשך התקופה הזאת הוא הרגיש כיצד תחושת הכאב והאובדן על פטירת אביו התחלפו בהדרגה בעצב מתוק ומלא תקוות. שרנסקי סיפר לימים שהפרק בו הוא מצא הכי הרבה נוחם ותקווה היה פרק כג בתהלים, ובמיוחד בפסוק "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". הפרק הזה נתן לו כוח ותקווה לעבור את כל הצרות והתלאות בכלא הרוסי. לאחר תקופה, שוב נטלו ממנו את הספר, ואז הוא הודיע שהוא פותח בשביתת עבודה עד שיחזירו לו את הספר. הנהלת הכלא לא ויתרה לו ועל כל יום שהוא לא יצא לעבודה - הושיבו אותו 31 יום בצינוק. לאחר מכן הוציאו אותו משם, וכאשר הוא שוב לא הלך לעבודה הושיבו אותו פעם נוספת בצינוק למשך 31 יום. וכך הוא ישב בצינוק ברציפות במשך 311 ימים! עד שהוא נהיה חולה ונאלצו להעביר אותו לבית החולים של הכלא. אחרי תקופה, כאשר הוא חזר לכוחותיו החזירו אותו לכלא, והוא שוב המשיך בשביתת העבודה וישב עוד 68 יום בצינוק. עד שבסופו של דבר החזירו לו את ספר התהלים. כאשר הוא עמד כבר להשתחרר מהכלא הרוסי, הם עמדו להעלותו על מטוס שיקח אותו למערב, הם שוב לקחו לו את ספר התהלים. כשהוא הבחין בזה בנמל התעופה במוסקבה הוא נשכב על השלג לעיני כל הצלמים והודיע שהוא לא יזוז משם עד שיחזירו לידיו את ספר התהלים, והרוסים שוב נכנעו לדרישתו. הפריט היחידי שהוא הביא איתו ארצה מהכלא הרוסי היה אותו ספר תהלים קטן שהוא קיבל מאשתו אביטל תשע שנים קודם לכן מארץ ישראל. לימים, כשהוא פרסם את זכרונותיו מהכלא הרוסי הוא קרא לספרו בשם: "לא אירא רע". את הפרק הזה בתהלים כולם מכירים מהלוויות ל"ע. אבל המנהג הוא שאומרים אותו בכל שבת שלוש פעמים: בליל שבת, ביום שבת לפני הקידוש ושוב בשבת אחרי הצהרים.
מה כל כך מיוחד בפרק הזה שאומרים אותו לפני כל סעודה בשבת? הפרק פותח במילים "ה' רועי לא אחסר". דוד המלך פונה אל הקב"ה בתואר רועה. מי היה הרועה הראשון בהיסטוריה? אברהם אבינו היה רועה צאן, וכך גם יצחק ויעקב. האבות היו רועי צאן. משה רבינו בשעה שה' התגלה אליו מתוך הסנה הבוער - במה בדיוק הוא היה עסוק באותה שעה? הוא היה רועה צאן. גם דוד המלך כאשר שמואל הנביא קרא לו ומשח אותו למלך על ישראל - היה באותה שעה רועה צאן. דוד המלך פונה אל הקב"ה בתואר "רועה". ישנן צורות רבות שבהן ניתן לתאר את הקשר שלנו - עם ישראל - עם הקב"ה. לפעמים אנו מתארים אותו כ"מלך העולם" ואנחנו נתינים שלו, "אנו עבדיך ואתה אדוננו". לעתים אנו מדמים את היחסים שלנו עם הקב"ה כיחס בין איש ואשה כאשר הקב"ה הוא כביכול הבעל וכנסת ישראל היא האשה. לפעמים אנו מתארים את היחס "אנו בניך ואתה אבינו". ופעמים שאנו מגדירים את הקשר במשפט "אנו צאנך ואתה רוענו" - הקב"ה הוא הרועה ואנחנו הצאן שלנו. בתפילת יום הכיפורים אנחנו מונים ומזכירים את כל הדרגות הללו. כשהקב"ה הוא המלך אזי הוא מעניק לנו את מה שמגיע לנו. בדרך כלל אצל מלך אין יותר מידי רחמים, אתה מקבל ממנו בדיוק את מה שמגיע לך ואולי גם את זה לא. בדרגה השניה אנו משווים את היחסים לאיש ואשה, "אני לדודי ודודי לי". כאן כבר יש אהבה ורגש, זה לא היחס הקר של המלך, אבל עדיין זוהי אהבה התלויה בדבר. הקשר הוא לא מובן מאליו, שהרי כל אחד מבני הזוג צריך להשקיע ולתת כדי שהזוגיות תחזיק מעמד. לאחר מכן ישנו הקשר של אב ובן שכאן זה כבר "אהבה שאינה תלויה בדבר", שהרי כשם שאדם אוהב את עצמו כך הוא אוהב את ילדיו, ולא משנה כלל כיצד הילד שלו יתנהג - ההורים שלו תמיד יאהבו אותו. אבל בכל זאת כאשר הוא קצת מתבגר הוריו נותנים לו לפי מעשיו; אם הוא ילד טוב - הוא יקבל יותר, אם הוא עושה בעיות - הוא יקבל פחות..
וכאן אנחנו מגיעים לדרגה של "רועה". הצאן תלוי לחלוטין ברועה. הצאן לא יכול לדאוג לעצמו כלל אלא הולך בעיניים עצומות אחרי הרועה והוא סמוך ובטוח שבכל מצב הרועה תמיד יגן עליו. זוהי הדרגה שבה היהודי שם את כל מבטחו בה' יתברך ולא דואג לכלום. וכאשר ה' הוא בבחינת "רועי" - כאשר אני בוטח בו כמו ברועה, אזי "לא יחסר" - לא חסר לי כלום )מאמר ד"ה "כימי צאתך" ש"פ קדשים תשי"ז(. ועצה טובה לסיום: מובא בכתבי האריז"ל שאמירת המזמור הזה הוא סגולה לפרנסה. כדי שהפרנסה תבוא במנוחה ובקלות ללא בעיות, כדאי לכל אחד ללמוד את המזמור הזה בעל פה. (ראה גם מאמר "מזמור לדוד ה' רועי" תשט"ז).