בשנת 2009 אירע בארצות הברית משהו שהכניס פחד בקרב מליוני אנשים: מטוס שהיה אמור לנחות במינסוטה עבר את נמל התעופה שבו היה אמור לנחות, חרג מהמסלול והמשיך לטוס עוד 150 מייל. לאחר מעשה התברר שבמשך שעה ועשר דקות ניסו במגדל הפיקוח ליצור קשר עם הטייסים, ואף אחד לא ענה תשובה מתא הטייס. מהמגדל ניסו להתקשר בכל מיני צורות – ואין קול ואין עונה. בסופו של דבר, אחד הדיילים הצליח לעורר את תשומת לבם של הטייסים והם נחתו בשלום. בעקבות האירוע הזה, התנהל ויכוח ממושך מה באמת אירע במטוס באותה עת, ומדוע הטייסים לא השיבו לקריאות ולא ביצעו את הנחיתה בזמן. השכל הפשוט מחייב שהם פשוט נרדמו ושנתם ערבה עליהם ורק בנס לא אירע אסון טראגי ח"ו. אולם הטייסים עצמם טוענים שהם לא נרדמו, אלא היו כל כך עסוקים ב– Laptops שלהם, עד כדי כך שלא שמו לב לכל הקריאות בקשר שהגיעו מאנשי מגדל הפיקוח.
בעיניי, זה גרוע הרבה יותר, משום שאם הם נרדמו – זו בודאי רשלנות, אבל היא אנושית, שהרי כולנו בני אדם ואדם עשוי להרדם בטעות. אבל אם טענתם נכונה שהם היו עירניים והם לא שמו לב למתרחש סביבם – זה מעורר דאגה וזוהי תופעה חמורה ביותר. לא הייתי רוצה להיות במטוס שהטייס הוא טיפוס כזה שגם כשהוא ער הוא ישן... מהנסיון שלי במטוס הפרטי שלי אני סבור שהטייסים פשוט נרדמו. כאן בבית הכנסת, במטוס שאני מטיס ומנווט, כל פעם שאני מתחיל לדבר – אני רואה גדולים וטובים שהעיניים שלהם פשוט נעצמות. הם משתדלים מאד להשאר עירניים אבל העייפות גוברת עליהם... מסופר על יהודי שניגש פעם אחת לאחר התפילה לרב המקומי וקרא לעברו: כבוד הרב, הדרשה שלך היום היתה מאד מרעננת. הרב קיבל כמובן את המחמאה בשמחה גלויה, ומיהר לספר לאשתו הרבנית שמר גולדברג בישר לו שהדרשה היום היתה מרעננת מאד. הרבנית שהיתה קצת יותר חכמה ומפוכחת הגיבה לבעלה: מוזר, אף פעם לא שמעתי מחמאה כזאת! שמעתי שאומרים שהדרשה מעניינת, מרתקת אבל מה זו "דרשה מרעננת"? הרב הסקרן פנה למר גולדברג והתעניין אצלו לפשר כוונתו. והוא השיב: התנומה שתפסתי בשעת הדרשה שלך היתה מאד מרעננת... מסופר שאצל אדמו"ר מהר"ש היה גבאי שבזמן אמירת מאמר החסידות של הרבי, כאשר היה מבחין בחסיד שנרדם נהג להגיש את קופסת הטבק החריף שברשותו מתחת לאפו של הנרדם שבנשימה הבאה שלו כבר לא ישן יותר... חשבתי שאולי זהו פתרום הולם ומתאים גם לבית הכנסת, שיהיו ממונים שתפקידם יהיה לדחוף את הטבק מתחת לאפם של המתפללים הנרדמים, אני בטוח שנמצא מספיק מתנדבים למצוה הזאת... אבל היות שעוסקים באהבת ישראל והתנהגות כזאת יכולה לרחק יהודים חלילה, הרי שאדרבה, מוטב שישנו פה מאשר שיהיו ערים במקום אחר, כי כאן לפחות הנשמה שומעת ומאזינה לדברים (ראה 'רשימת היומן' עמ' קפג; התוועדות ר"ח ניסן תש"מ).
•••
כשבית המקדש היה קיים היתה מצווה לשמור עליו. לא היתה זו שמירה מפני אויבים או לסטים ושודדים, אלא מצד כבוד המקדש. השמירה שיקפה וביטאה כבוד לבית המקדש, כמו – להבדיל – משמר הכבוד בבית המלוכה באנגליה.
השמירה בבית המקדש נמשכה במשך שעות הלילה, וזו היתה בעיקר עבודתם של הלויים לשמור בבית המקדש. כיצד היו מבטיחים שאף אחד מהשומרים לא "יירדם בשמירה"? היה אדם אחד "איש הר הבית" שהיה 'נשמה טובה' שתפקידו היה לערוך ביקורי פתע ולבדוק אם החבר'ה אכן מבצעים את עבודתם הלכה למעשה ושומרים על בית המקדש, אוי לו לאותו לוי שהיה נתפס ישן בשמירה... לממונה הזה היה מקל בידו שהיה מוכן למקרים הללו. מי שנרדם היה מקבל חבטה מהמקל, ואף היה לו רשות לשרוף לו את הבגדים, עד שהתלמוד מספר שכשהיו שומעים בירושלים קול מכיוון העזרה היו אומרים שזהו כנראה "בן לוי שלוקה ובגדיו נשרפים שישן על משמרתו" (רמב"ם הלכות בית הבחירה ח, י). באופן כללי היה אסור להכנס עם מקל להר הבית, אבל "לצורך מצוה" היה מותר... פעם בשנה התעוררה בעיה יותר גדולה: ההלכה היא שביום הכיפורים היה אסור לכהן הגדול להרדם ולישון, אלא היה עליו להשאר ער במשך כל ליל יום הכיפורים. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מי הגיע למעמד של הכהן הגדול; רב זקן שכבר צבר נסיון רב- שנים בעבודת בית המקדש, והוא היה צריך להשאר ער באותו לילה, ואותו אי אפשר להכות במקל... באו חכמים והמציאו רעיון גאוני: הדרך הטובה והבדוקה ביותר לדאוג שהכהן ישאר ער היא... לתת לו לנאום! לרבנים הלא יש חוש מיוחד בתחום זה, רק תתן להם את האפשרות לדבר – והם יכולים לדבר כל הלילה בלי להתעייף... אלא שכאן היתה בעיה אחרת, היו צריכים להביא קהל שיקשיב לנאומו של הכהן, שהרי הוא אינו יכול לדבר לעצמו כל הלילה. היו מביאים אפוא פרחי לויה, לויים צעירים, וכנראה 'הכריחו' אותם להקשיב לדבריו של הכהן (רמב"ם עבודת יום הכיפורים א, ח). הבעיה התעוררה בחומרה רבה יותר בתקופת בית המקדש השני, היתה תופעה שכהנים רכשו את מעמדם ומשרתם בכסף. הכהנים הללו לא היו רבנים ולא היה להם מה 'למכור' ומה לומר. במקרים הללו היו מדברים אל הכהן הגדול ומנסים ללמד אותו תורה. הגמרא מוסיפה שהיו אף "מזמרים לפניו", כדי שהוא לא יירדם. ואם ראו שהוא מתחיל לנמנם, החבר'ה הצעירים, פרחי הלוייה. היו מכים באצבע צרדה ואומרים לו: כבוד הכהן הגדול "עמוד והצטנן". הרצפה בבית המקדש היתה מרוצפת באבנים והיתה קרה כמובן, וכך הוא היה נעמד עליה ומתעורר מהקור שאחז ברגליו. באמצעים כאלו היו משאירים אותו עירני בליל יום הכיפורים.