עצה ראשונה בחינוך מאברהם אבינו

ב"ה

מעלת המצווה ועושה כי תקיף ליה יצריה

מבוסס על ליקוטי שיחות כה/87 ראיתי ביטוי יפה באחד מכתביו של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו: "זריזות – חצי מזל". אדם שהתברך בתכונת הזריזות והיעילות, זכה בחצי המזל להצלחה בחיים. לעומתו, אדם שמתאפיין ב"דחיינות" ואינו מסוגל לקום ולעשות כאן ועכשיו מה שצריך – הפסיד חצי מהסיכוי להצליח בחיים.

מי שמסמל יותר מכול את מידת הזריזות, הוא אברהם אבינו. אברהם אף פעם לא הלך, הוא תמיד רץ. תמיד עשה דברים יותר מהר מכולם. כשהוא מקבל את המלאכים בשבוע הבא, הוא לא הולך, אלא "וירץ לקראתם מפתח האוהל". אחר כך הוא ממשיך לרוץ אל הרפת "ואל הבקר רץ אברהם". והדבר המדהים מכול: אפילו כשהוא פועל לקיים את הציווי הנורא של "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים", הוא "משכים" בבוקר כדי למהר לעשות את דבר ה'.

ובכל זאת, ישנו חריג אחד. ישנו מקום אחד שפתאום נעלמת מידת הזריזות של אברהם. דווקא במצווה הכי חשובה בחיים, זאת שכל יהודי מקיים במסירות נפש בתחילת חייו, אברהם אבינו מתגלה כמתמהמה, איטי ונסחב.

עד שאלוקים לא מצווה אותו באופן מפורש לחתוך את בשרו בברית מילה - מה שהתרחש כאשר כבר היה זקן מופלג בן 99 שנים – אברהם לא מל את עצמו. פתאום נעלמת חביבות המצווה של אברהם והוא אינו שש לקיים אותה עד היותו בן כמעט מאה.

וזה כמובן פלא: חז"ל לימדו אותנו שהאבות קיימו את מצוות התורה עוד לפני שניתנה בהר סיני. למרות שהם לא הצטוו מה', הם פעלו כך ביוזמתם האישית. דוגמה לכך ניתנת בפרשת השבוע הבא: אברהם מארח את המלאכים ומקפיד להפריד בין חלב לבשר. הוא מכבד אותם בשתי מנות: חלבית ובשרית, אך הוא מקפיד להגיש קודם את החלבית לפני הבשרית. ככתוב: "וייקח חמאה וחלב ובן הבקר". כמובן, אברהם הקדים להגיש את החלבית, כי אם יגיש קודם את הבשר, ייאלץ לעכב את אורחיו שש שעות עד שיגיש את המנה השנייה - וזה לא סגנון האירוח של אברהם אבינו. לכן הוא מקפיד להקדים את המנה החלבית, ואחר כך עומד ומפטפט איתם חצי שעה-שעה על הבחירות בארצות הברית (ככתוב: "והוא עומד עליהם תחת העץ"...) ואז ממשיך להגיש את המנה הבשרית.

וכיון שכן, עולה השאלה, מדוע לא רואים את אברהם מקיים מרצונו הטוב גם את מצוות המילה? מה קרה לאברהם הזריז והחרוץ, שמעכב את קיום המצווה החשובה 99 שנים?

השאלה הזו עתיקה כימי היהדות וזכתה לתירוצים רבים. הרבי מליובאוויטש הסביר דבר פשוט: למעשה, אסור היה לאברהם למול את עצמו עד שנצטווה על כך. שכן, בני נח הצטוו לשמור על הגוף ולא לשפוך דם עצמם. ואם כן, אסור היה לאברהם לפצוע את גופו במילה. רק לאחר שהוא קיבל הוראה מפורשת מה' לעשות זאת, ההוראה דחתה את איסור הפגיעה בגופו.

[בדרך צחות, שמעתי פעם מאבא שלי רעיון נאה: אברהם עיכב את עצמו עד גיל 99, כדי להעניק השראה ונתינת כוח לכל היהודים העולים מחבר המדינות ושאר המקומות, שעושים מעשה לא יאומן ומלים את עצמם בגיל מבוגר, למרות כל הקשיים הכרוכים בכך...].

מעבר להסבר הפשוט, הרבי מליובאוויטש לימד הסבר מרחיב את הלב, שגם מעניק על הדרך, תובנת חיים חשובה.

הרעיון של ברית מילה, הוא ככתוב בתורה עצמה: "והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם". אנחנו מתכוונים לעשות דבר בלתי רגיל ולכרות עם הקב"ה ברית של נצח. אנו מתחייבים להישאר נאמנים לו לעולם, לא חשוב איפה נהיה והיכן ניפול בחיים.

אבל יש בעיה אחת: האדם הוא תלוי הווה. אנחנו יכולים להבטיח הבטחות מכאן ועד מחר, אבל מחרתיים ישתנו הנסיבות ונשכח מהן לחלוטין. מחר יכול לעמוד האדם בפני ניסיון רוחני כלשהו, והוא ימצא את עצמו מתרחק מהברית עם ה'. הוא עשוי להתגלגל לגור בסביבה שאין בה יהודים שומרי מצוות ואז עלול להיסחף בהדרגה אחרי צורת החיים שם. במקרה אחר, הוא עשוי לחוות תקופת משבר בחיים והוא ירגיש כעס או חוסר אמון בהשגחה העליונה – ושוב ישכח את כל ההבטחות הגדולות שלו. כיצד יכול האדם להתחייב על העתיד לבוא?

יש רק דרך אחת: להזמין את הקב"ה אל הקשר. לעשות את הברית איתו ביחד. ואם ה' הוא המחותן, הוא יכול להבטיח שהאמונה תעמוד לעולם ותשרוד את כל גלגולי החיים.

לכן המתין אברהם עם הברית, עד שאלוקים ציווה אותו לעשות זאת. כך הוא היה יכול להיות בטוח, שהקשר הזה יקבל תעודת קביעות וילווה אותו ואת זרעו לנצח. בשום הזדמנות או אתגר, לא ניטוש את הקב"ה והוא יישאר נאמן לנו לעד.

אי אפשר בימים הללו בלי סיפור טוב מארצות הברית. הנה אחד שמתפרסם השבוע בשיחת השבוע: שני בחורי ישיבה מברוקלין, יצאו בקיץ האחרון לאלסקה הרחוקה, לשם משימת חיזוק הקהילה היהודית שם. זאת במסגרת פרויקט חבד"י הנקרא "מרכז שליחות".

הם הגיעו לעיירה קטנה בשם "ביג לייק" ועברו מבית לבית, מדלת לדלת וחיפשו יהודים. באחד הבתים, ראו אדם יושב על הכורסה בסלון. הם נקשו בדלת ואישה פתחה להם. התברר שהוא יהודי אומלל, חולה סופני שסופר את הימים אל מותו. הם הציעו לו להניח תפילין והוא הסכים. התברר שהוא לא חגג מעולם בר מצווה, כך שהנחת התפילין הזו, הייתה גם בר המצווה שלו. בכל הזמן שהם שהו שם, הבחינו שהוא והאישה מאוד נרגשים. דמעות זלגו להם מהעיניים והם התקשו להכיל את הרגע.

השליח המקומי שם, יצר קשר עם האדם הזה והזמין אותו לסעודה בבית חב"ד. במאמץ לא רגיל הוא הופיע וסיפר את ההארה האישית שהוא חווה: בחודשים האחרונים הוא סופר את הימים האחרונים שנותרו לו בעולם, והוא כל הזמן מבקש מהקב"ה איזה סימן. הוא רוצה לקחת איתו מעשה טוב לעולם הבא והוא מבקש מהקב"ה רמז מה זה צריך להיות. "כאשר הצעירים הללו הופיעו פתאום, משום מקום, עם הכיפה והתפילין ביד, ידעתי שהם שלוחים של הקב"ה. הרגשתי שאלוקים שמע את הבקשה שלי, בקצה העולם, בעיירה נידחת באלסקה"...

ברית מילה, היא המצווה הראשונה שאנו מקיימים עם הילדים שלנו. זה השלב הראשון בחינוך היהודי, והרעיון הזה נושא משמעות כבירה בחינוך הילדים:

יותר מכל נושא אחר, אנו מודאגים מהעתיד של החינוך. אנו נותנים לילדים את החינוך הכי טוב שאפשר, אבל לא ברור לנו אם הוא ישרוד את העתיד. אם הם אכן יבחרו לאמץ את הערכים שאנו מעניקים להם אל מול העולם הליברלי והמתירני מסביב.

אברהם אבינו מעניק לנו את העצה הראשונה בחשיבותה בחינוך: עלינו להזמין את אלוקים לתוך הקשר. הבה נוסיף תפילה על הצלחת החינוך, ונעניק להם חינוך כזה המבוסס על ערכים תורניים אמיתיים, אלו שהתווה אברהם אבינו בעצמו, הם נצחיים במהותם ויפעמו בלב ילדינו לנצח.

נשים לב: מכל הגישות הפילוסופיות שהיו פופולאריות בימיו של אברהם, איזו זכתה לחיי נצח? מה שרדה את כל המהפכות התרבותיות שהתרחשו בארבעת אלפים השנים האחרונות? מי עובד כיום לעץ, לאבן או לעננים? אך להבדיל, רוב מוחלט של האנושות מאמינה באמונתו של אברהם אבינו ועובדת את ה' אחד. זה כוחה של אמת, זאת עוצמתו של הנצח.

אנו מייחלים ליום בו נזכה לגאולה שלמה ולקיבוץ גלויות לארצנו, "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".