עולם חסד יבנה (הבר)

ב"ה

הדרשה החסידית לפרשת וירא, מבוסס על מאמרי תורה אור לפרשת וירא

פתיחה: צדק ויושר של גנבים

מספרים על זוג גנבים, שלצורך מחייתם היו גונבים כיכרות לחם מלקוחות בעת יציאתם מהסופר המקומי. הנוהל היה, שאחד הגנבים היה מסיח את דעתו של הלקוח, ובינתיים השני היה גונב את הלחמים ובורח. בסוף הסיבוב היו השניים נפגשים ומחלקים ביניהם את השלל שווה בשווה.

יום אחד התגלתה 'גניבה' חמורה. מתברר שאחד לקח שני כיכרות לחם מהלקוח, אך בינתיים 'גנב' כיכר אחת לעצמו, והתחלק עם חברו בכיכר לחם אחת בלבד.

הובאו הדברים בפני ה'בורר' של המאפיה. הוא ישב על המדוכה וגזר הדין שלו היה חמור – יש לקטוע את ידו של ה'גנב' עקב הגניבה החמורה.

שאלו את הבורר: הרי מדובר בגניבה של כיכר לחם אחת בלבד, ומדוע מגיע עונש כה חמור?

השיב הבורר בפנים חמורות סבר: אם בינינו לא יהיה צדק ויושר ולא נמצה את הדין עם הגנב – איך יסתכלו עלינו אנשים בחוץ?

פרשת השבוע: חוקי סדום

סיפור דומה מאוד מופיע בפרשת השבוע. כשאנו שומעים את הביטוי "סדום ועמורה", בדרך כלל זה נתפס אצלנו כג'ונגל, מערב פרוע, עיר ברברית שבה כולם מאפיונרים. אך התיאור הזה רחוק מהמציאות. סדום הייתה מדינת חוק מסודרת מאוד, שבה הייתה מערכת משפט חזקה, אכיפה מלאה של חוקים, והיו כמה וכמה דיינים שדאגו לעשיית 'צדק ויושר'.

אם הכול צדק ויושר, אז מה הבעיה?

הבעיה היא, שהחוקים היו מעוותים מיסודם, צדק ויושר של גנבים. חז"ל מספרים (סנהדרין קט, ב) לדוגמה, כי כאשר מישהו היה פוצע מישהו אחר – בית הדין היה מחייב את הפצוע לשלם לפוצע על כך ש'הקיז לו דם'. פעם עבר שם אליעזר עבד אברהם, ומישהו פצע אותו. אמר הדיין לאליעזר שעליו לשלם לפוצע על שהקיז לו דם. אך אליעזר לא נשאר חייב – אליעזר פצע את הדיין, ואמר לדיין לשלם לו כדי שיוכל לשלם למי שפצע אותו.

העיוות החמור ביותר היה – שאנשי סדום הוציאו את מידת החסד מחוץ לחוק. אזור סדום היה עשיר במשאבי טבע, כפי שהתורה אומרת "כגן ה'". חשבו אנשי סדום, כי אם יתנו מקום למהגרים ולאורחים, ה'פרזיטים' הללו יראו שהמקום טוב, ויבואו בהמוניהם לנצל את טוב סדום ולקחת לתושבים את הכול. לכן החליטו לאסור בחוק כל עשיית חסד.

השיטה הייתה, כי כאשר מגיע למקום אורח – כולם היו נותנים לו מטבע ורושמים עליה את שמם, אך סיכמו ביניהם שאף אחד לא נותן ולא מוכר לו לחם. כך האורח היה מת מרעב תוך זמן קצר, וכל אחד היה מקבל את המטבע שלו בחזרה, בצורה מדויקת ו'ישרה'.

והנה קרתה עברה חמורה על החוק. זר הגיע לסדום, והצליח לשרוד שלושה ימים. אנשי סדום התפלאו איך הוא מצליח לשרוד ולא למות, ועינו אותו עד שגילה את העברה החמורה – נערה אחת נתנה לו בצורה חשאית לחם בימים אלו. בתור עונש, סכו את גופה בדבש והניחו אותה על חומת העיר, ובאו הדבורים ועקצו אותה עד מוות.

על כך אומר הקב"ה: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד". אומרים חז"ל כי המילה "רָבָּה" מלשון הרבה, יכולה להיקרא גם כ"רִיבָה" שזו מילה בארמית שפירושה "נערה". לפי זה, הזעקה שעלתה לשמים הייתה זעקתה של אותה נערה שניסתה לגמול חסדים, ונענשה במיתה משונה.

בעקבות זאת ממשיך הקב"ה ואומר: "ארדה נא ואראה, הכצעקתה הבאה אליי עשו, ואם לא – אדעה".

השאלה המתבקשת היא: הרי הקב"ה יודע הכול מלמעלה, ומדוע הוא צריך לרדת ולראות?

סיפור: משמן את הגלגלים עם תפילין

בשביל זה צריך סיפור קצרצר. אתם בודאי מכירים את הסיפור על אותו יהודי שתיקן פנצ'ר בגלגלי העגלה עם טלית ותפילין. כל מי שראה זאת היה המום וכעס על האיש, איך אפשר לתקן פנצ'ר עם תפילין?

אולם רבי לוי יצחק מברדיטשוב ראה משהו אחר. הוא פנה לה' ואמר: ריבונו של עולם, ראה כמה יקרים בניך. אפילו יהודי שמתקן פנצ'ר, לא מסוגל לעזוב את התפילין בשעת מעשה.

מה קרה כאן? איך יתכן שעל אותו פנצ'ר היו שתי נקודות מבט הפוכות?

הפרשה החסידית: שתי נקודות מבט – חסד ודין

מוסבר בתורת הקבלה, כי להקב"ה יש שתי דרכים שבהם הוא מנהיג את העולם – מידת החסד ומידת הדין. כל מידה מהם רואה את המציאות בצורה שונה.

כך, לדוגמה, כשמידת החסד ומידת הדין יפגשו אדם מתקן פנצ'ר עם תפילין, יהיו להם נקודות מבט שונות. מידת הדין תדון אותו לכף חובה על הזלזול והחילול הנורא של קדושת התפילין. מידת החסד תדון אותו לכף זכות ותאמר שאדרבה, זה סימן שהוא קשור קשר עז לתפילין ומייקר את קדושתם.

האמת היא, ששתי נקודות המבט המנוגדות הללו מופיעות במפורש בפרשיות האחרונות ביחס למבול, ומשום מה עברנו עליהם בלי לשים לב. לפני המבול נאמר (בראשית ו, ה) שבגלל ש"כל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" – לכן "אמחה את האדם אשר בראתי". אחרי המבול נאמר (נח ח, כא) שבגלל ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", לכן "לא אוסיף עוד להכות את כל חי".

יש כאן דבר והיפוכו: תחילה אומרים שהיצר הרע שבאדם הוא סיבה להעניש אותו, ואחר כך אומרים להיפך, שזו דווקא סיבה להציל אותו. איך אותה עובדה משמשת לשני נימוקים הפוכים?

אלא שזה בדיוק ההבדל בין מידת הדין ומידת החסד. כשמידת הדין שומעת שיצר לב האדם רע, היא דנה לכף חובה ואומרת שאין הצדקה להשאיר אותו בחיים. אך כשמידת החסד שומעת שיצר לב האדם רע, היא מתמלאת ברחמים על מסכנותו ודנה אותו לכף זכות.

לפני המבול, הקב"ה הפעיל בעולם את מידת הדין. אחרי המבול, בעקבות הקרבן של נח, הפעיל הקב"ה את מידת הרחמים והכול השתנה.

לאור זאת נבין לעומק את המשפט שאומר ה' "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו". על פי מידת הדין האלוקית, לא היה ספק שאנשי סדום ראויים לעונש על מעשיהם. רצה הקב"ה לבדוק מה אומרת על כך מידת החסד, האם יש מקום לדון אותם לכף זכות או שלא.

דבר זה רמוז גם במילה "ארדה". בכללות מידת החסד מייצגת נתינה שבאה מלמעלה למטה, מהנותן אל המקבל; ואילו מידת הדין מייצגת העלאה מלמטה למעלה. אומר הקב"ה "ארדה נא ואראה", דהיינו הירידה של מידת החסד מלמעלה למטה, לבדוק מה אומרת מידת החסד על "הכצעקתה הבאה אליי" על ידי מידת הדין מלמטה למעלה.

עכשיו שימו לב לדבר מדהים. מה קורה מיד בפסוק הבא? התורה מספרת שאברהם עומד לפני ה', והוא מתחיל לדון את סדום לכף זכות "אולי יש חמישים צדיקים וגו'". כידוע, אברהם מייצג את מידת החסד האלוקית. עד כדי כך, שנאמר בספר הבהיר (אות קצא) הביטוי הבא: "כך אמרה מידת החסד, כל ימי היות אברהם בעולם, לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עמד שם במקומי".

זה בדיוק התוצאה של הפסוק "ארדה נא ואראה" – הקב"ה אומר שצריך לשאול גם את מידת החסד מה היא אומרת, ולשם כך הוא פונה לאברהם ושומע כיצד הוא מנסה ללמד זכות. משהתברר שאפילו מידת החסד לא מצליחה ללמד זכות והיא מסכימה למידת הדין – נגזרה הגזירה להפוך את סדום ועמורה.

לקח: עולם חסד ייבנה

אנו למדים מכאן מוסר השכל חשוב מאין כמוהו: עם כל הכבוד למידת הדין, צריך להפעיל גם את מידת החסד.

חז"ל אומרים בפרקי אבות (ה, י) כי האומר "שלי שלי ושלך שלך... יש אומרים שזו מידת סדום". לכאורה כאשר אדם אומר "שלי שלי, ושלך שלך" זו התגלמות של הצדק והיושר, ומה הבעיה? אלא שכאשר כל אחד מתבצר בוילה שלו מאחורי חומה, והוא מתייחס למקבצי נדבות כאל 'פרזיטים' ו'אוכלי חינם', וקורא להם 'תלכו לעבוד', מתוך מחשבה שכל אחד צריך לדאוג אך ורק לעצמו, "שלי שלי ושלך שלך" – זו מידת סדום.

אנשי סדום שכחו דבר חשוב מאוד – כל השפע שהיה באזור סדום לא הגיע לתושבים מצד מידת הדין, אלא היה חסד מאת הקב"ה. אי אפשר ליהנות מהחסד האלוקי ובמקביל להתנגד לעשיית חסד. ההתנגדות שלהם למידת החסד כרתה את הענף עליו הם עצמם ישבו.

וכך בחיים, יש כלל האומר "עולם חסד יבנה". כל קיומנו בעולם הוא חסד מאת ה'. אם כן, לצד מידת הדין, שהיא חשובה מאוד – עלינו להכניס גם את מידת החסד, הן בכך שנגמול חסדים ונכניס אורחים ונעזור לנזקקים, והן בכך שנדון את הזולת לכף זכות, כמאמר המשנה "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

אחרת, הצדק והיושר שלנו יכול להיות צדק ויושר של גנבים...