שיעור לפרשת וירא, נכתב ע"י הרב שניאור אשכנזי לקראת פרשת וירא תשע"ה
פתיחה
יהודי מסכן סבל צרות רבות בחייו ופנה אל ה' בתפילה. הוא הלך אל בית הכנסת, טיפס את מדרגות ארון הקודש וביקש בתחנונים שאשתו תהיה בריאה וייפתרו לו החובות הכספיים. במהלך הירידה מארון הקודש, ירד אחורה בזהירות כדי שלא להפנות את הגב לארון הקודש, אך אז איבד שיווי משקל והתגלגל את המדרגות.
הוא קם בקושי מהרצפה, יישר את המכנסיים, הרים את העיניים ואמר: "רבונו של עולם, לא רוצה לעזור לי – לא צריך, אבל למה לדחוף"...
פרשיות "לך לך-וירא", מספרות סיפור משונה מאוד. יהודי גדול כמו אברהם אבינו רוצה להתקרב אל ה', ובמקום לעזור ולסייע לו - ה' מערים עליו קושי אחרי קושי, נסיון אחר נסיון, עד לנסיון הקשה ביותר של עקידת יצחק, וכל אדם תמה: בשביל מה זה טוב? למה ה' 'מפריע' לאברהם אבינו במקום לעזור לו?
- דרשות הר"ן, הדרוש השישי: כי ענין הנסיון צריך להתבאר, כי אין ספק שלא ינסה ה' יתברך לדעת אם יעמוד המנוסה בניסיונו. כי ה' יתברך צופה ומביט כל העניינים העתידים ואין אצלו ספק כלל?
הרי ה' אינו צריך לעשות מבחנים לאברהם אבינו, כיון שהוא יודע מראש את התוצאה, ומה אפוא פשר הקשיים הבלתי פוסקים שהערים עליו?
וזו אינה רק שאלה רק אודות אברהם אבינו, אלא אודות כל אחד מאיתנו. כל אדם מכיר את הרגע שבו הוא רוצה להתחזק בעבודת ה', ובדיוק אז מגיעה איזו הפרעה לא צפויה שעלולה לגרום לו להתייאש ולהרים ידיים. והשאלה הנזעקת מעומק הלב היא: למה ה' מחבב את הנסיונות ונוקט בהם כשיטת עבודה קבועה?
במיוחד שאנו מבקשים מכל הלב בכל בוקר: "ואל תביאני לידי נסיון", ושורש הבקשה הזו הוא בסיפור נורא על דוד המלך:
סנהדרין קז: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר דוד לפני ה': רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד? אמר ה': הם עמדו בנסיונות ואותך לא ניסיתי. אמר לפניו: רבש"ע 'בחנני ה' ונסני' וגו' ... מיד 'ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו' ... ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה [בת שבע] רוחצת מעל הגג וגו''.
איזה דבר טוב, אם כן, יכול לצאת מנסיונות וקשיי החיים?
חלק ראשון: מ"לך לך" עד "לך לך"
פרשיות "לך לך-וירא", נראות בקריאה שטחית כמו סיפור היסטורי על החיים של אברהם ושרה, אבל המפרשים מציינים נקודה עמוקה. לאמיתו של דבר, שתי הפרשיות הללו הן רצף ארוך של נסיונות וקשיים שה' מציב בפני אברהם אבינו.
- תנחומא לך לך ג: נסיון הראשון כנסיון האחרון: נסיון הראשון ב"לך לך מארצך" ונסיון האחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה".
כלומר: החל מתחילת פרשת "לך לך" שפותחת עם הציווי: "לך לך מארצך", ועד לסיום פרשת וירא, שמסיימת עם הציווי "לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים" – הכל הם סיפורי קשיים ונסיונות שה' מציב בפני האמונה של אברהם אבינו.
באופן מדוייק, המשנה מוצאת לאורך שתי הפרשיות הללו עשרה נסיונות רצופים:
משנה אבות א,ג: עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם.
מה הם העשרה נסיונות?
פירוש המשניות להרמב"ם שם: העשרה נסיונות אשר נתנסה אברהם אבינו - כולם כתובים בפסוקים: הראשון ... אומרו יתעלה לו: לך לך מארצך וממולדתך. השני: הרעב אשר מצא בארץ כנען כאשר השתקע בארץ, וכבר יועד לו: "ואעשך... ואברכך ואגדלה שמך" וזה נסיון גדול ... השלישי: עושק המצרים אותו בהילקח שרה לפרעה. הרביעי: הילחמו בארבעה מלכים. החמישי: נישואי הגר כשנואש מההולדה משרה. השישי: המילה אשר צווה בה בשנות הזיקנה. השביעי: עושק מלך גרר אותו בהילקח שרה גם כן. השמיני: הרחקת הגר אחר היבנותו ממנה. התשיעי: הרחקת בנו ישמעאל והוא אמרו יתעלה: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך" וכבר העיד הכתוב כמה קשה היה הדבר עליו, "וירע הדבר מאד בעיני אברהם" ... העשירי: עקדת יצחק.
תיאור הנסיונות בפי הרמב"ם, מעלה תמונה של סיפור חיים קשה שעבר על אברהם ושרה: אברהם ושרה גרו בחרן ונהנו מחיים טובים ורגועים ואז ה' התגלה אל אברהם וציווה אותו:
בראשית יב,א: ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפות האדמה.
ה' מבטיח לאברהם להפוך אותו ל"בעל הברכות", האיש שמחזיק בידו את מפתח הברכה ויוכל להעניק אותה לכל מי שירצה. נו כמובן, איזה אדם היה מסרב להבטחה ישירה כזאת מפי ה'? אברהם ושרה מכרו את הבית, ארזו את הרכוש ועשו "עלייה" לארץ ישראל, תוך שהם מדמיינים את כל הטוב המצפה להם בארץ המובטחת.
הם הגיעו לארץ הקודש – ואז התרחש ההיפך הגמור. לא רק שאברהם לא הפך להיות אדם מבורך, אלא הוא הביא קללה לארץ ישראל: מיד כשהגיע לשם פרץ רעב נורא בארץ.
שם ה,י: ויבאו ארצה כנען .. ויהי רעב בארץ. רש"י: באותה הארץ לבדה.
הדבר המרגיז במיוחד היה, שהרעב קרה רק בארץ ישראל, כאילו כדי להראות לאברהם ששום דבר מההבטחות של ה', אינו מתקיים. לא נותרה להם ברירה והם נאלצו לעזוב את הארץ המובטחת כדי למצוא אוכל במצרים.
הם רק הגיעו למצרים והנה צרה חדשה: המצרים שמו עין על שרה ולקחו אותה לפרעה, ואילו אברהם עצמו הצליח לשרוד בחיים רק לאחר שהכחיש כל קשר לאשתו. כמובן, אדם אחר כבר היה אומר בכעס: איפה כל ההבטחות שהבטחת לי? בשביל מה הייתי צריך להגיע לאיזור המקולל הזה? אבל אברהם נשך שפתיים והמשיך הלאה.
הרעב נגמר, הם חזרו ממצרים לארץ ישראל ואז נחתה עליהם צרה חדשה: בדיוק פרצה מלחמה קשה בין מלכי הנגב, ולוט, אחיינו של אברהם, נשבה ביד צד אחד. לאברהם לא היה זמן להתמהמה, הוא לקח סיכון עצום, אסף 318 איש ויצא למלחמה כנגד המלכים והשיב את לוט הביתה.
אחרי שכל זה נגמר, אברהם ושרה התפנו לחשוב על עצמם: מה יהיה עליהם? ה' הבטיח להם לפני שעלו לארץ - "ואעשך לגוי גדול", אבל הם כבר אנשים זקנים בלי ילד אחד אפילו.
בייאושה, שרה העלתה הצעה קשה מאוד מבחינתה: להכניס אישה נוספת הביתה, ואולי מתוך כך ה' יראה כמה היא רוצה ילדים וירחם עליה. כמובן, הם היו יכולים לזעוק "איה הבטחותיו"? אבל שתקו והמשיכו הלאה בהכנעה.
בהמשך הדרך, אברהם ושרה ירדו לגרר ושוב לקחו לו את שרה, ואחר כך שרה התרגזה על הגר והוא נאלץ להוציא אותה מהבית. אך בסופו של דבר, קרה סוף סוף הנס המיוחל שהם חיכו לו מתחילת חייהם ושרה הזקנה נכנסה להריון וילדה את יצחק.
כאן אברהם ושרה הגיעו סוף סוף אל המנוחה והנחלה. היו לאברהם שני ילדים, אחד גוי שקישר אותו עם ה"המון גויים" ואחד יהודי, שהיווה את הזרע שממנו יצמח העם הנבחר – והכל היה טוב. אך אז נחתו על ראשו שני הניסיונות הקשים ביותר שאפשר להעלות על הדעת:
בהתחלה, הוא נאלץ להוציא את ישמעאל מהבית. ישמעאל ויצחק לא היו יכולים לחיות בבית אחד, משום שישמעאל היה טיפוס קשה ומופרע שהזיק ליצחק, ולכן ה' אמר לאברהם שיפריד ביניהם וישלח את ישמעאל חזרה אל ארץ המוצא של אמא שלו, מצרים:
בראשית כא: ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק: ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה ... וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו ... ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה. רש"י: מצחק – לשון עבודת אלילים ... דבר אחר: לשון גילוי עריות ... דבר אחר: לשון רציחה [שאיים על החיים של יצחק].
ואחרי שאברהם נפרד מבנו הגדול, הגיע הנסיון הגדול מכולם, שבו הוא היה אמור להיפרד לנצח מבנו השני, שנולד לו אחרי 99 שנות ציפיה:
בראשית כב: ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ... ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך.
והשאלה נזעקת ונצרחת עד השמים: מה הענין? מה המטרה בכל סבב האתגרים הזה?
בדיחה
הרופא מתקשר למר שפירא ואומר: "יש לי בשבילך חדשות רעות, ורעות מאד".
"נו", אומר מר שפירא, "עדיף שתתחיל עם החדשות הרעות".
"התקשרו מהמעבדה עם תוצאות הבדיקה שלך, הם גילו שיש לך 24 שעות לחיות".
"עשרים וארבע שעות?!" מזדעק מר שפירא. "זה נורא ואיום! מה כבר יכול להיות יותר גרוע מזה?"
"אני מנסה להשיג אותך מאתמול"...
חלק שני: הנסיון הראשון
לפני שנכנסים לענין, הערה אחת על רשימת עשר הנסיונות: הרמב"ם הדגיש ש"כל הנסיונות כתובים בכתוב", ולכן הוא כותב שהניסיון הראשון שעבר אברהם הוא "לך לך מארצך וממולדתך", שבו מתחיל הסיפור בתורה על אברהם אבינו.
אמנם הדברים מעלים שאלה פשוטה: איפה הנסיון הראשון באמת, זה שקדם הרבה לציווי של "לך לך מארצך וממולדתך"? כמובן, הכוונה היא לאותו מעשה מדהים שבו אברהם אבינו קפץ לתוך האש של נמרוד ב"אור כשדים" מתוך נאמנות מוחלטת לאמונה שלו בה'?
הרי הרמב"ם עצמו בהלכות עבודה זרה שלו, מספר את הסיפור המובא במדרש, על המלחמה של אברהם אבינו להפיץ בעולם את האמונה בא-ל אחד מול האמונה הפרימיטיבית שהיתה נהוגה אז בכוחם של העצים והאבנים:
3. רמב"ם ריש הלכות עבודת כוכבים: כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו ... ולחשוב ביום ובלילה ... היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו? ... ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה ... עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכול ...
כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס, ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד.
מדוע, איפוא, אינו מונה הרמב"ם את המעשה ההרואי הזה בתור הנסיון הראשון של אברהם?
אכן, הברטנורא בפירושו על המשנה באבות, כן מונה את הנסיון הזה בתור הנסיון הראשון (ובמקומו מוציא את הנסיון השמיני שהביא הרמב"ם על הרחקת הגר מהבית):
פירוש הברטנורא על המשנה אבות שם: עשרה נסיונות: אחד: אור כשדים שהשליכו נמרוד לכבשן האש. שני, לך לך מארצך וכו'.
בפשטות אפשר לתרץ כי הרמב"ם אינו מביאו כאחד מהעשרה נסיונות, משום שהוא אינו מפורש בכתוב, אלא רק במדרש. אולם זה גופא צריך ביאור: למה התורה אינה רואה צורך לספר על העמידה המופלאה של אברהם אבינו על העקרונות שלו?
הרמב"ן מתרץ דבר פשוט:
רמב"ן יב,ב: התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כמו שקיצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחידשו.
אמנם הרבי מבאר את הענין בעומק רב:
לקוטי שיחות חכ"ה/49-50: המעלה של אברהם אבינו אינה במעלות האדירות שלו, בהתקרבות שלו לקב"ה על ידי עבודתו בכח עצמו (שזה היה לפני הציווי "לך לך"), אלא בכך ש"ויאמר ה' אל אברם לך לך" ... בכך שנצטווה מאת ה' וקיים את הציווי.
הייחודיות של אברהם אבינו לא היתה בכך שהוא היה טיפוס ערכי ועקשן שעמד על העקרונות שלו. אחרי הכל, ישנם אנשים רבים על פני הגלובוס שמוכנים לקפוץ לאש למען אמונתם או לפוצץ מטוסים באוויר עבור האידיאולוגיה שלהם. הערכים בהם הם מחזיקים, שווה בעיניהם יותר מהחיים עצמם.
הגדלות של אברהם היתה בכך, שהוא עשה מה שאמרו לו. אברהם ביטל את רצונו לחלוטין למען הדרישות של ה' ממנו. ולכן הסיפור בתורה עליו מתחיל מהציווי "לך לך", כיון שזאת היתה הפעם הראשונה, שבה הוא ביטל את רצונו למען רצון ה'.
סיפור
סוקרטס, היה אחד מגדולי הפילוסופים בכל הזמנים. (הוא היה המורה של אפלטון, שהיה המורה של אריסטו). סוקרטס היה אדם אמיץ וחריף שכל ונהג להתעמת עם צעירי אתונה על עקרונות הצדק והדמוקרטיה. הדרך שלו לפתח דיון היתה באמצעות "דיאלוגים", שבהם היה מעורר שאלות מכוונות וגורם לבן שיחו להבין לבד את הטעות שלו. בשלב מסוים, הממשלה פיתחה חשש ממנו וגזרה את דינו למוות. הוא היה יכול לברוח מבית הכלא, אך סירב לעשות זאת באומרו שהוא נתין המדינה וחייב לקבל את חוקיה.
פעם סיפר רבינו הזקן כי אחרי שסוקרטס הומת, הוא עלה למעלה וביקש ללכת להיכל של אברהם אבינו בגן עדן. בטענה שהוא דומה לאברהם, כיון שמסר את נפשו על דעותיו כמו אברהם. ענו לו בשמים כי יש הבדל מהותי בינו לאברהם: הוא מסר נפשו על מה שחשוב בעיניו, ואילו אברהם מסר נפשו בקבלת עול על מה שנצטווה מרבונו של עולם.
על כל פנים, בין אם נזכיר את הסיפור דאור כשדים ובין אם לא, ברור שסיפור החיים של אברהם ושרה היה בכלל לא קל ומורכב מעשרה נסיונות רצופים. ועל כן אנו שבים ושואלים את השאלה המרכזית: מה היתה המטרה בכל סבב האתגרים הזה?
חלק שלישי: לגלות את העוצמה הפנימית
לפי ההסבר הפשוט, הנסיונות לא נועדו בשביל אברהם אבינו עצמו, אלא עבור הציבור. ראשית, יש כאן הוראה לאומות העולם, שיבינו למה ה' בחר באברהם וזרעו מכל העמים.
- רש"י כב,יב: עתה ידעתי [כי ירא אלקים עתה] – מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חיבתי אצלך? יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלקים עתה.
אולם, הרבה יותר מכך: יש כאן מסר עצום לעם ישראל. אברהם הוא האבא של האומה - וילדים מסתכלים על האבא ולומדים ממנו. במהלך שתי הפרשיות הארוכות הללו, ה' בונה את אברהם ושרה כמודל ודוגמא עבורנו, לדורות, עד כמה צריכה להיות הדבקות שלנו ברצון ה'.
כן כדאי לקיים או לא כדאי לקיים, כן מבינים את רצון ה' או לא מבינים, כן מסתדר לנו בהגיון או לא מסתדר לנו בהגיון - אברהם ושרה הם ההורים שלנו שמראים לכולנו את הדרך עד כמה צריך לדבוק במצוות ה' בכל מחיר.
מורה נבוכים ח"ג פכ"ד: ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה ... להודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת ... והוא מופלג מכל מה שאפשר שיבא במציאות ולא יידמה שטבע בני אדם יטה אליו. שיהיה איש עקר בתכלית הכיסופים לילד, ובעל עושר גדול, ואיש נכבד ונבחר שישאר מזרעו אומה, ונולד לו בן אחר היאוש - [מובן] איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו. אבל ליראת השי"ת ואהבתו ... הניח כל מה שקיווה בו והסכים לשחוט אותו ... כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשות בשביל אהבת השי"ת ויראתו ... ואמר לו המלאך: "כי עתה ידעתי" וגו', רוצה לומר, שבזה המעשה תיקרא ירא אלקים גמור וידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה היא...
זה טבע האדם, שהוא מביט על אביו ומחקה אותו. ולכן ה' גורם לאברהם את כל הסבל הזה, כדי לסמן לכולנו את הדרך.
דוגמא לגודל ההשפעה של אימא (למשל) על ילדיה, אנו מוצאים במדרש הבא:
תנחומא ויצא ג: היה משלח יעקב סבלונות לרחל, ולבן נותנן ללאה, והיתה רחל שותקת ... רחל תפשה בשתיקה - עמד זרעה בשתיקה: בנימין בנה, יודע במכירת יוסף ושותק ... שאול בן בנה - ואת דבר המלוכה לא הגיד לו [לא סיפר לאביו שהוא נמשח למלך]. אסתר - אין אסתר מגדת מולדתה.
סיפור
לפני כמאה שנה, חי בצפת יהודי תלמיד חכם בשם רבי יעקב דוד, הרידב"ז. [להבדיל מהרדב"ז, רבי דוד בן זמרה שהיה רב במצרים]. הוא התפרסם בייחוד בגלל פירושו על הירושלמי.
בכל שנה בחורף היתה לו בעיה קשה. היה לו יארצייט על אביו באמצע החורף וכל שנה היה מתקשה למצוא מנין יהודים שייצאו מהבית בקור הקשה של צפת. שנה אחת היה חורף קשה במיוחד ורחובות העיר צפת היו שוממים מאדם. הרידב"ז התלבט מה לעשות, אך החליט להתגבר וללקט מנין לתפילה ראויה בבית הכנסת.
באמצע התפילה, הוא נאנח פתאום אנחה עמוקה. הוא הסביר למתפללים שהחורף הקשה מכיר לו את אבא שלו והוא מתמלא בזכרונות כואבים. הם התפלאו מאוד על הרב הקשיש, שנאנח פתאום על אביו שמת בעצמו בתור אדם מבוגר, אך הוא סיפר להם את הסיפור:
היה זה בהיותי ילד קטן בעיר סלוצק בבלארוס ומדי בוקר הייתי צועד אל המלמד הפרטי שלי ללמוד תורה. אבא היה איש מבוסס, קבלן של תנורי לבנים והיה יכול להרשות לעצמו לשלוח אותי אל מלמד פרטי. אולם פעם באמצע החורף, קרא לי המלמד ואמר שהוא לא יוכל להחזיק אותי יותר בלימודים, משום שאבא לא שילם שכר לימוד כבר 3 חדשים עבורי. אבא לא השיג באותה שנה לבנים עבור התנורים ולכן ולא הרוויח פרוטה ולא שילם את שכר המלמד.
חזרתי הביתה וסיפרתי לאבא את דברי המלמד. אי אפשר לתאר את הכאב שנשקף מעיניו. בערב, הלכנו יחד לבית הכנסת להתפלל ערבית ואבא שמע את הגביר מספר לחברו כי הבן שלו עומד להתחתן והם קנו עבורו בית, אך לא השיגו לבנים עבור התנור ואיך יכניס את החתן והכלה המפונקים אל הבית הקר? אבא ניגש אליהם ואמר שתמורת 6 זהובים הוא יבנה להם מיד תנור לבנים. הגביר התלהב, הוציא את הכסף ואבא הבטיח לבנות הלילה את התנור.
אבא רץ הביתה, ובלי לדבר, פירק את תנור הלבנים ששכן בביתנו עשרות שנים והעביר את הלבנים לביתו של הגביר. בבוקר כשקמתי, הוא הניח לי בתיק את שש הזהובים שקיבל ואמר: 3 זהובים עבור 3 החודשים הקודמים ועוד 3 זהובים עבור 3 החדשים הבאים.
באותה שנה, סיים הרידב"ז את סיפורו, קפאנו כל בני המשפחה מקור, אך את אהבת התורה שנצרבה בי אז – לא אשכח לעולם...
לפי זה, מבאר האברנאל את הביטוי "נסיון":
אברבנאל כב,א: הנסיון הזה אין עניינו הבחינה, כדי שיידע האל מה שלא היה יודע, אבל והאלקים ניסה הוא ... מגזירת 'נס', כי הפועל הנפלא הזה שעשה אברהם אבינו בדבר ה' עומד לנס עמים, כדגל רם ונישא, אליו גויים ידרושו ויביטו אחריו.
פירוש הביטוי "נס" בעברית, הוא "דגל" נישא למרחוק, כמו שמציבים בראש האניות כדי לדעת את זהות יושבי האניה. וכך ה' ניסה את אברהם בנסיונות, כדי להציב אותו כסמל ופלא לכל הדורות, עד כמה צריכה להיות הדבקות ברצון ה'.
עד כאן ההסבר הפשוט לענין הנסיון, אולם בספרי חסידות מובא הסבר עמוק הרבה יותר אשר מסביר לנו היטב את עצמנו, הרבה מאוד מהחיים שלנו עצמנו שעשויים להיות מפעם לפעם לא קלים.
ניכנס לענין בעזרת סיפור חסידי: בשנה שעברה, נפטר בלונדון השליח הראשי באנגליה, הרב נחמן סודאק. בפטירתו, השאיר אחריו צבא של קרוב למאה שלוחים בכל פינה יהודית באנגליה. אולם לא תמיד היה לו קל. השנים ראשונות של הפעילות היו קשות מאוד. כשהוא הגיע לאנגליה בתחילת שנות השישים, אף אחד לא המתין לו ולא רצה את הפעילות שלו. הוא החל לבנות בנין גדול בשם "בית לובאוויטש" ושקע בחובות רבים, ובקושי שרד את הקשיים וזכה לראות את ההצלחה.
לפני כמה שנים, הוא התוועד עד החבר'ה הצעירים והם רצו לדעת מאיפה מצא את הכוחות לעבור את הקשיים ולשרוד את אלו שהתנגדו שלו? הוא אמר כי העוצמה שלו נזקפת לזכותה של חוויה קשה שחווה בגיל 9.
זה היה בשנת תש"ג, בימי האימה של סטאלין, הוא למד אז ב"חדר" מחתרתי בעיר סמרקנד באוזבקיסטן. מדי בוקר היה יוצא ללימודים ע=כשעוד היה חושך בחוץ וחוזר בערב, כששוב היה חושך, כך קיווה להימלט מבלשי הקג"ב שארבו בכל פינה.
הבעיה היתה בימי שישי, שבהם היו מוכרחים לחזור הביתה בשעות הצהריים, לפני כניסת השבת. באחד מימי השישי הללו, הוא שב הביתה עם החומש ביד ופתאום עצר אותו שוטר ושאל מאין הוא בא? הילד השיב שהוא חוזר מסבתא שלו שביקשה להעביר ספר לאביו. השוטר הציץ בספר ולא ידע לקרוא בו. הוא שאל את הילד מה המספר של בית הספר שבו לומד (לכל בית ספר ברוסיה היה מספר) והילד נקב במספר בית ספר בעיר אחרת, מתוך מחשבה שהשוטר לא יוכל לבדוק זאת.
השוטר שחרר אותו, אבל המשיך ועקב אחריו כדי להגיע איתו לביתו ולחקור את ההורים בבית. הילד החכם הבין בכך ורץ לתוך פארק סמוך, אך השוטר רץ אחריו, הוא ברח והסתובב במשך שעות והשוטר לא הרפה ממנו, עד שירד הערב והשוטר איבד אותו. הוא הגיע הביתה מבוהל ומצא את כולם חרדים לגורלו, אך אחרי שחלף ההלם, הוא המשיך ללכת ל"חדר" גם הלאה במסירות נפש.
"השעות הנוראות ההן", הוא אמר, "שבהן רצתי בפארק עם החומש ביד והשוטר אחריי, שינו לי את החיים. אז הבנתי כמה אני חזק וכמה אני מחובר בעומק הנפש אל ה'חומש' (גליון כפר חב"ד 1562).
לכל אדם יש המון כוחות שחנן אותו הא-ל, אבל הבעיה היא שאנחנו לא ממצים את עצמנו. נוח לנו לעבוד רק חצי יום או רבע יום, וגם בשעות הללו עצמם להפעיל רק חלקיק מכוח הריכוז והמיקוד שלנו.
וזאת בדיוק הסיבה שה' מעורר בפנינו קשיים, כדי לגרום לנו לעשות יותר, הרבה יותר. קשייים הם הדרך של הקב"ה לומר לנו: אתם מסוגלים ליותר!. כך הוא מפיק מאיתנו את המקסימום – הן בגשמיות והן ברוחניות.
אדם מתעצל ועובד כמה שעות ביום, אך אז הוא נתקל באיזה קושי בפרנסה והוא חייב לקחת על עצמו עוד עבודה ולעבוד ולהספיק הרבה יותר. פתאום הוא מגלה כי הוא מסוגל לעבוד הרבה יותר שעות ולהספיק הרבה יותר בכל שעה ולנצל אותה היטב
וכך במובן הרוחני: הנסיונות משנים את האדם וחושפים את הכוחות העמוקים בנפשו. לפתע הוא מגלה עד כמה טמונים בו כוחות עצמים ואת גודל הקשר שלו לקב"ה.
הרבי הביא לכך פעם דוגמא (ביחידות באנגלית, מתוך "מפתח" קלמנסון ערך 'נסיון') מטיפוס במדרגות. כשעולים במדרגות [ובטח במדרגות נעות], יש לפעמים רגע שאתה נמצא בין שמים לארץ ומרגיש בלבול, אבל אחרי רגע, אתה מוצא את עצמך ב*מדרגה יותר גבוהה ממה שהיית קודם. כיון שתכלית הקושי הוא לעורר בנו את הכוחות העמוקים ביותר.*
למה הדבר דומה? לתהליך התקדמות במכון כושר. תגבור הקושי הפיזי מושג באמצעות הרמת הקושי במכשיר. כדי להוציא מאיתנו את המיטב, מרימים יותר את הקושי במכונה וזה מכריח אותנו להפעיל יותר כח נגדי – ולהפעיל את כל ההורמונים שבפנים[[:קובץ:///C:/Users/משתמש/Dropbox/מבצע תורה Team Folder/100 יסודות יהודיים - תיקיית הכנה/וירא עה.docx# ftn1|[1]]].
5. רמב"ן כב,א: עניין הניסיון הוא לדעתי ... להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל. פסוק יב: עתה ידעתי כי ירא אלקים עתה: מתחילה היתה יראתו בכוח, לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה, ועתה נודעה במעשה והיה זכותו שלם ותהי משכורתו שלמה מעם ה' אלהי ישראל.
והנה קטע נפלא מהרבי:
התוועדויות הרבי מליובאוויטש תשמה א/113: כשאשה נתקלת בקושי מסוים בביצוע חובותיה האלוקיות, יש לכך הסבר מובן מאליו: או שהקושי מופרז [בעיניה] ... ואם הוא בלתי רגיל באמת, מהווה עובדה זו הוכחה שהקב"ה העניק לה כוחות בלתי רגילים - היכולים לבוא לידי גילוי רק על ידי התמודדות או נסיון מיוחדים במינם. במקרה כזה יש לה את הרווח שהיא מגלה בנפשה את הכוחות הבלתי רגילים האלה ומכניסה אותם אל מאגר כוחותיה המודעים.
לפי זה, מבאר הספר העקרים באופן חדש את הביטוי "נסיון":
ספר העקרים מאמר ה פרק יג: פעמים הרבה מביא הקב"ה יסורין על הצדיק להרגילו, שיסכים המעשה הטוב עם המחשבה הטובה, שמתוך המעשה יתחזק לבו באהבת ה'. לפי שכל פועל יקנה בנפש תכונה חזקה יותר כשהיא נקנית בזולת מעשה, וייקרא ההרגל בעבודה "ניסיון".
לדעתו, פירוש המילה "נסיון" הוא כמו "הרגל", כמו "לרכוש נסיון" או "אין חכם כבעל הנסיון", כיון שהנסיונות מרגילים את האדם לפעול על מקסימום ולהפוך את המאמץ הזה לדפוס קבוע ולשגרת חיים רגילה.
כעת מובן היטב, מהלך הניסיונות של אברהם אבינו: זאת היתה הדרך של הקב"ה לחשוף את עומק הקשר שלו לה'. מנסיון לנסיון, אברהם קרע עוד שכבה ועוד שכבה בתוך עצמו, עד שבנסיון האחרון ה' הכריז: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". עכשיו הכוחות העצומים שלך יצאו ובקעו החוצה.
ועוד נקודה נפלאה: כעת מובן בעומק, מדוע הנסיונות היו מ"לך לך" עד "לך לך". כיון שהדרך ל"לך לך" – להתקדם בחיים ולגלות את עצמך היא רק דרך "לך לך"! - באמצעות עמידה בעוד קושי ועוד קושי שמקלף את השכבות על הנפש.
התוועדויות תשמ"ח א/377: על הכתוב "לך לך" מבואר בדא"ח ... "לך לך אל עצמך". כלומר: בשעה שאברהם אבינו הלך, היה נראה לעיני אומות העולם שהוא הולך ממקום למקום, ממדינה למדינה, אבל באמת ההליכה היתה ... "לך", היה הולך ונעשה קרוב יותר באופן פנימי יותר אל עצמו, אל פנימיות נפשו שהיא חלק אלקה ממעל ממש.
חלק רביעי: הזמנה לפעולה
הרעיון הזה, מוביל לשתי תובנות חשובות: 1. לפעמים אדם חווה קושי בחיים או בעניני עבודת ה' – ונשבר. הוא מפרש זאת בטעות כאילו הדבר מלמד שהקב"ה אינו חפץ בעבודה שלו.
אולם ההיפך הוא הנכון: קושי הוא קריאה של הקב"ה לפעולה. זאת הדרך של הקב"ה לומר: "אני רוצה אותך, די להתפלל באדישות ולנהל קשר שטחי עם ה', אלא תן את עצמך".
ילד של צדיק אחד נכנס בוכה הביתה. הוא אמר לאביו כי שיחק עם החברים שלו 'מחבואים' והסתתר במחבוא מאוד טוב. החברים חיפשו אותו כמה דקות ואחרי שלא מצאו, עזבו אותו והלכו לענייניהם. כעת הוא בוכה על שנשאר לבד.
הצטרף הצדיק אל הבכי שלו ואמר שזה בדיוק התלונה של הקב"ה. הוא מתחבא לנו כדי שנחפש אותו, ואנו מפרשים זאת כמו ביטוי לכך שאינו רוצה בנו...
2. העובדה שהאדם קיבל נסיון מסוים, מעידה שהוא יכול לעמוד בו. שהרי כל מטרת הנסיון היא לטובתו, להרים אותנו יותר גבוה, וברור שאלקים מתאים לו נסיון כזה, שבאמת יוכל לחצות אותו בשלום ואף לצמוח ממנו.
- בראשית רבה לב: היוצר הזה אינו בודק קנקנים רעועים, שאינו מספיק להקיש עליהם פעם אחת והם נשברים. אלא במי הוא בודק? בקנקנים יפים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים – אינם נשברים. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים, שנאמר (תהלים יא): 'ה' צדיק יבחן'.
לסיום: הסיפור הידוע עם אותו שליח בחו"ל שקירב צעיר ליהדות, אבל כל פעם שהזמין אותו לשבת, הוא התחמק. עד שהבחור סיפר שהוא עומד להתחתן עם נערה גויה. השליח ביקש ממנו שיבוא איתו לרבי והוא התחייב שאם הבחור יבוא איתו לרבי – הוא ישתתף אצלו בחתונה.
הבחור עבר בחלוקת הדולרים וסיפר שהוא עומד להתחתן עם גויה. הרבי אמר לו: אני מקנא בך. כי נסיון הוא סולם שמרים את האדם גבוה, ואחרי שתעמוד בנסיון הזה, תגיע לרמות נעלות של דביקות בה', שאי אפשר להגיע אליהן בלעדי הקושי הזה.
הבחור יצא החוצה, התיישב על ספסל ופרץ בבכי ואחרי שעה אמר: זה נגמר. ----[1] משל חסידי: מובא לכך משל יפה (לקו"ש ח"כ/284 מספר המאמרים תרסו/שפ ואילך) על מלך שהיה לו בן יחיד, מושלם בכל המעלות, אך הבן הזה נסמך על אביו ולא עשה די כדי לפתח את הכשרונות העצמיים שלו. החליט המלך לשלוח אותו למקום רחוק שבו יעשה בעצמו כדי להוציא את הכשרונות שלו מהכח אל הפועל.