בכלי התקשורת התפרסם באחרונה, שהנשיא הנבחר של ארה"ב דונלד טראמפ ביקש, לפני הבחירות, לבקר בהר הבית. זה קרה בתקופה שבה הר הבית עומד במוקד תשומת הלב העולמית. האינתיפאדה שהייתה בישראל בשנה האחרונה פרצה, לטענת הערבים, בגלל שהיהודים מנסים להשתלט על הר הבית. ומהי ההוכחה לכך? שלפני 5 שנים רק 5000 יהודים ביקרו בהר הבית במשך שנה, ואילו בשנה האחרונה נסק המספר ל-12000 יהודים ועוד 80 אלף תיירים לא-מוסלמים. בוודאי תרצו לדעת כמה מוסלמים ביקרו בהר הבית. התשובה היא שלושה וחצי מיליון איש. כך שהטענה שישראל מנסה להשתלט על ההר היא לא פחות ממגוחכת. חשוב לציין שבתואנה הזו השתמשו הערבים כדי להרוג יהודים בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, כשבקושי היו יהודים בארץ ישראל בכלל.
אבל קודם לכן קצת היסטוריה. ההר הזה קיבל את שמו בגלל שעליו נבנה ה'בית', דהיינו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. לכן הוא נקרא 'הר הבית'. אבל עוד לפני שניתן לו השם 'הר הבית' בספר ירמיהו )כ"ו, י"ח(, ההר הזה נקרא הר המוריה. בשם הזה הוא נקרא כששלמה בנה את בית המקדש הראשון. אבל הקשר של עם ישראל עם הר הבית התחיל עוד הרבה יותר מוקדם. בסוף פרשת השבוע, וירא, אנו קוראים את פרשת העקדה: הקב"ה מצוה את אברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם על אחד ההרים" )וירא כ"ב, ב(. פה לראשונה אנו קוראים על "ארץ המורי'", וזה המקום שבו אברהם בנה מזבח ועקד עליו את יצחק בנו. מאז ליהודים בני אברהם ויצחק יש קשר עמוק למקום הזה. אבל עוד לפני כן, הרמב"ם )בהלכות בית הבחירה ד, א( אומר ש"מסורת ביד הכל", שכאשר ניצל נח מהמבול הוא עלה אל ההר הזה והקריב עליו קרבנות. יתרה מזו, חז"ל אומרים דבר נפלא: כאשר הקב"ה ברא את אדם וחוה, הוא יצר אותם מאדמה. איפה זה קרה? "אמרו חכמים, אדם ממקום כפרתו נברא", אדם הראשון נברא בהר המוריה. ואם כן, למקום הזה יש היסטוריה מאז בריאת העולם. אומות העולם יכולות לטעון שגם להן יש קשר למקום הזה; אדם הראשון הוא אבא של כולם, וכך גם נח, ואפילו אברהם אבינו הוא לא רק האבא של יצחק אלא גם של ישמעאל. נכון אמנם שיצחק נעקד ולא ישמעאל, אבל עדיין יש להם אי-אלו טענות ותואנות. התשובה היא דוד המלך. כשדוד המלך כבש את ירושלים מהיבוסי ששלט שם, גד הנביא ציווה אותו שיקנה מארוונה היבוסי את הגורן שלו ויבנה שם מזבח. כשדוד בא לגורן ארוונה יצא לקראתו ושאל "מדוע בא אדוני המלך אל עבדו, ויאמר דוד לקנות מעמך את הגורן" )שמו"ב כד, כ(. ארוונה הציע לתת הכול בחינם, אבל דוד התעקש לקנות בכסף מלא דווקא.
הקב"ה ידע שיבוא יום ואומות העולם יטענו "לסטים אתם", הר הבית שייך לנו. לכן הוא ציווה את דוד המלך שיקנה את כל השטח מארוונה היבוסי בכסף מלא. הרי ש"הר הבית שלנו". אבל... ישנה בעיה קטנה עם כל העניין הזה. הר הבית הוא מקום קדוש. ויתרה מזו – הוא המקום הקדוש ביותר. לעלות להר הבית מותר רק למי שהוא טהור מכל הטומאות, וגם היום, לאחרי החורבן, פוסק הרמב"ם: "אע"פ שחרב, בקדושתו עומד" )ביהב"ח ז, ז,( אחת הטומאות שאדם נטמא בהן היא "טומאת מת". כל אחד שהיה תחת קורת גג אחת עם מת, אפילו שלא נגע בו ואפילו שעמד רחוק ממנו, נחשב ל"טמא מת", וטמאי מתים אסורים להיכנס להר הבית. בזמן שביהמ"ק היה קיים, היה לנו את אפר הפרה האדומה, שאיתה היו מטהרים את כל טמאי המתים, אבל מאז חורבן ביהמ"ק, שאין לנו פרה אדומה, כולנו טמאי מתים, ולכן הרבי כתב במפורש כמה וכמה פעמים שיהודים לא יעלו להר הבית כי לא ברור איפה המקום שמותר לעלות בו ואיפה המקום שאסור לעלות עליו. לכן מוטב שלא לעלות לשם כלל. וזה לשונו הקדוש: "הנני בכל תוקף נגד... היתר העלי' על הר הבית כי... יעלו לשם כמה וכמה ולמקומות שאיסורן ודאי ר"ל... וכל העולה בפועל... ידו במעל" )מנחם משיב נפשי ח"א ע' 152.)
במלחמת ששת הימים, כשכבשו לראשונה את הר הבית, נוצרה קואליציה מאוד לא שגרתית בין הרבנים לפוליטיקאים. ראשי הממשלה דאז לא רצו שיהודים יעלו להר הבית מטעמים פוליטיים. הם פחדו שהדבר ירגיז את הערבים. הרבנים סברו שאסור לעלות להר הבית מטעמי הלכה, היות שכולם הם במצב של "טמאי מת". לפי ההלכה האיסור לטמא להיכנס להר הבית הוא איסור כרת בדיוק כמו האיסור לאכול ביום הכיפורים. לכן כולם יחד, דתיים ולא דתיים, הסכימו שליהודי אין מה לחפש בהר הבית עד שיבוא המשיח. ישנם הטוענים שזה שיהודים לא עולים להר הבית מראה שלא אכפת לאף אחד מהמקום הזה. אבל זוהי טענה אבסורדית; ההיפך הוא הנכון – דווקא מתוך כבוד ויראה למקום הקדוש אנחנו לא עולים עליו. ישנן שני דרכים לכבד מקום או חפץ. הדרך הרגילה – כאשר משתמשים בו. אבל הדרך היותר מכובדת היא כשלא משתמשים בו. אדם רגיל שאני פוגש ברחוב ואני רוצה להראות לו חיבה אני לוחץ את ידו לשלום. ואם אני מאוד מחבב אותו אתן לו גם חיבוק קל. אבל אדם שיש לי כבוד אליו, ויותר מזה יראה ודרך ארץ, אני לא מחבק ואפילו לא מושיט יד. לכן חסידים מעולם לא הושיטו יד לרבי. סיפרה הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי, שקיבלה בירושה זוג פמוטים מהסבתא רבתא, הרבנית של הצ"צ. מישהו שאל אותה: "רעבעצען, את מדליקה בהם נרות שבת"? היא נחרדה והגיבה: "חלילה, אני אישה פשוטה. שאשתמש בפמוטים האלו?! אני רק מביטה בהם ומרגישה קשורה למשפחה". לפעמים כבוד והערכה מביעים דווקא כשעומדים מרחוק.
מעניין שאנו מוצאים הלכה דומה בהלכות בית הכנסת. ידוע שכל בית כנסת נקרא "מקדש מעט", בגלל קדושתו והשוואתו לבית המקדש. הרמב"ם כותב: "בתי כנסיות... אין נוהגין בהם קלות ראש... ואין נכנסין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים... היו לבית הכנסת שתי פתחים לא... יכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך". דהיינו שאין נכנסים סתם כך לבית הכנסת. ואז הוא מסיים את אותו לשון שכותב על הר הבית: "בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, בקדושתם הם עומדים שנאמר והשימותי את מקדשיכם, אע"פ שהם שוממים בקדושתם הם עומדים" )הל' תפילה פרק י"א(. על אחת כמה וכמה שכבודו של הר הבית הוא זה שאנחנו צופים עליו מרחוק ומתפללים שיבוא המשיח, והוא יבנה את בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.