בירושלים מתגורר יהודי בשם ד"ר רחמים מלמד כהן. לפני כשמונה-עשרה שנה אובחנה אצלו מחלת ALS ל"ע, מחלה חשוכת מרפא רח"ל אשר במהלכה כל מערכות העצבים מתנוונות בהדרגה. הרופאים אמרו לו בשעתו שנותרו לו שנתיים עד חמש שנים לחיות.
היהודי הזה כיום משותק בכל חלקי גופו, הוא צמוד למכונת הנשמה ומוזן דרך צינורית ישירות לקיבה. העובדה המעניינת היא שבנוסף לכך ששמונה-עשרה שנה לאחר שהמחלה אובחנה הוא עדיין חי, לפני כשנה הוא הוציא לאור ספר שכתב לאחרונה, וזהו בעצם הספר הרביעי שהוא כתב באמצעות עיניו ואוזניו מאחר שבאמצעותם בלבד הוא מתַ קשר עם העולם שמסביבו.
הדרך שבאמצעותה הוא מתקשר עם הסביבה היא על-ידי תוכנת tech Eye – זוהי טכנולוגיה שפותחה עבור מטוסי קרב. בקסדת הטייס מותקנת מצלמה זעירה שבאמצעותה יכול הטייס לנווט את הטיל תוך הזזת גלגל העין, כאשר הוא מזיז את עינו ימינה – הוא מנווט את הטיל ימינה וכו'. הטכנולוגיה הזאת משמשת אפוא גם את החולים הללו, ואותו ד"ר משותק יושב בביתו שבירושלים ומקליד באמצעות עיניו ספרים שלמים.
סדר יומו נפתח בשעת בוקר מוקדמת כאשר חבר מגיע לביתו ומניח לו תפילין. לאחר מכן הוא לומד תורה עם החבר במשך שעה כשהלימוד נעשה כמובן באמצעות המחשב. אחר-כך הוא עובר על הדואר אלקטרוני שלו ומשיב לאנשים רבים שמתכתבים עמו, ביניהם אנשים שסובלים מאותה מחלה ושואבים ממנו כוח ועידוד לא להיכנע. בהמשך היום הוא עסוק בכתיבת ספרים ולצורך זה הוא משתמש גם באינטרנט לצורך מחקר וכיו"ב. הוא עצמו טוען בהומור שבמצבו הנוכחי הוא מספיק הרבה יותר כי הוא לא מבזבז זמן מיותר על אוכל...
בפרשת השבוע, פרשת וירא, אנחנו מוצאים את שתי הקצוות: מצד אחד אנחנו קוראים סיפור על אדם שהתייאש ונכנע למצבו, ולאידך אנחנו קוראים על אדם שלא נכנע לשום מצב ותמיד התגבר על כל מכשול ומהמורה.
בפרשתנו אנחנו נתקלים בפעם הראשונה בתורה במושג "בכי" וכן במושג "צחוק". הבכי מוזכר בקשר להגר, שפחתה של שרה, אשר ילדה את ישמעאל לאברהם. אחרי שיצחק נולד וגדל, שרה שמה לב שישמעאל מהווה דוגמא שלילית ליצחק ויש לו השפעה מזיקה עליו, כפי שרש"י אומר (בראשית כא, ט) שישמעאל עבד עבודה זרה והיה מעורב בפלילים, ולפיכך אמרה שרה לאברהם: "גרש את האמה הזאת ואת בנה".
אברהם לא אהב את הרעיון הזה לגרש את בנו מן הבית, אבל אז הקב"ה התערב וצוה אותו "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה". אברהם הוכרח לשלוח את ישמעאל מביתו. ואכן בבוקר אברהם נתן להם צידה לדרך ושלח אותם.
התורה מספרת שהגר הלכה וטעתה בדרכה במדבר עד ש"ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד", כשהיא הבחינה שאין לה יותר מים היא החליטה להשאיר את הילד מתחת לאחד השיחים "כי אמרה אל אראה במות הילד", היא סברה שאין לילד סיכוי להחזיק מעמד במדבר בלי מים ולכן הוא בוודאי ימות, היא לא רצתה לראות זאת ולכן היא השאירה אותו מתחת לעץ והתרחקה ממנו.
התורה מספרת לנו שהגר "ותשא את קולה ותבך", הגר פרצה בבכי. אמא אחרת היתה הופכת את העולם, רצה ומחפשת מים ובוודאי לא היתה משאירה את ילדה בגפו, אבל היא נכנעה למצב, התייאשה ופרצה בבכי. הבכי שלה היה סימן ליאוש שקינן בה לנוכח המצב הקשה.
התורה ממשיכה לספר לנו ש"וישמע אלוקים את קול הנער". הקב"ה לא שמע את קול הבכי הנואש של האמא, אלא את קול תפילתו של ישמעאל (רש"י כא, יז). המלאך פנה אל הגר ואמר לה "מה לך הגר", מה קרה לך? מדוע את מתייאשת ונכנעת למציאות? "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו"! תנהגי כפי שאמא אחראית צריכה לנהוג, תחזיקי את הילד על ידייך! ואז היא פתחה את עיניה וגילתה באר מים.
זהו הבכי הראשון המתואר בתורה, בכי שנבע מתוך יאוש גדול וכניעה עמוקה (ראה 'לקוטי שיחות' כרך י עמ' 148).
לעומת זאת, כל הפרשה מגוללת ומספרת לנו את סיפורו של אברהם אבינו שייצג בדמותו את ההיפך המושלם; הוא מעולם לא התייאש ולא נכנע, חרף כל הניסיונות הקשים שעברו עליו – הוא מעולם לא התלונן ולא ויתר.
בתחילת הפרשה אנחנו קוראים שמיד אחרי הברית שלו, ה' בא לבקר אותו והוא רץ לחפש אורחים. קשיש בן 99 שעושה ברית מילה, אמור בימים הראשונים לאחר מכן לשכב במיטה "ויהיה גונח וכוהה דם" כפי שמסופר על נח (רש"י בראשית ז, כג).
אך הנקודה המפליאה ביותר היא הנהגתו של אברהם כאשר הקב"ה בא לבקר אותו. אם הוא כבר זכה לביקור כל-כך חשוב היה עליו לנצלו לבקשת ברכה לרפואה שלמה עבורו, שיבקש מהקב"ה שיעשה לו "מי שברך". אך אברהם לא חש מסכן ולא ריחם על עצמו, הוא לא ביקש רחמים מהקב"ה משום שהוא לא הרגיש שהוא זקוק לרחמים.
בפרשתנו אנחנו קוראים גם על ה'צחוק' הראשון בתורה. כשהקב"ה בא לאברהם ובישר לו בפרשת לך-לך שיוולד לו בן – הוא צחק, "ויפול אברהם על פניו ויצחק" (יז, יז). כאשר שרה שמעה את המלאך שאומר לאברהם "שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" גם היא צחקה. וכאשר אירע הנס ונולד הילד, קרא לו אברהם בשם "יצחק" ושרה אמרה "צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי". ורש"י מוסיף שבאותו יום התרפאו חולים רבים "ורוב שחוק היה בעולם" (כא, ו).
הילד היהודי הראשון שנולד בעולם נקרא בשם "יצחק". לומר לנו שהתפקיד של יהודי הוא להביא צחוק לעולם, להביא שמחה לעולם. ייתכן שזוהי הסיבה שהבדרנים והבדחנים הטובים והמשובחים ביותר בעולם הם יהודים, כי תפקידנו להביא צחוק ושמחה.
אבל ישנו גם פירוש חסידי לצחוק הזה. לא מספיק להביא צחוק לעולם, אלא יתרה מזו: צריך לצחוק מהעולם עצמו, כלומר, לא להתפעל מן העולם. אברהם אבינו היה הראשון שצחק מהעולם. כל העולם עבד עבודה זרה, כולם חטאו ועסקו בזה, כל החכמים, כל העשירים וכל המנהיגים.
ולפתע קם אדם בבוקר והולך כנגד כל העולם, והוא אברהם העברי – "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מב, ח). אדם אחר גם אם הוא היה משתכנע שיש אלוקים בעולם, הוא היה שומר את התגלית שלו בסוד כמוס, הוא לא היה רוצה שכל העולם יצחק וילעג לו והכל יצביעו עליו כעל המשוגע של העיירה. אבל אברהם אבינו צחק מהעולם כולו ולא התפעל מהנחותיו.
כך גם אירע בסיפור של ברית המילה. בתוך חברה של אנשים שמעולם לא עשו ברית, קם אדם בגיל 99 ועושה ברית מילה, הרי זה רעיון מטורף לחלוטין, וכמו שהמדרש מספר שהידידים הטובים ביותר שלו, אשכול וענר, אמרו לו שזהו רעיון לא חיובי (בר"ר מב, ח) . אולם אברהם לא התפעל מהם ועשה ברית למרות שהעולם כולו עמד ולעג לו.
שלושים שנה הסתובב אברהם עם הבטחה שהולך להוולד לו בן. הוא סיפר זאת לכולם, והכל צחקו ממנו. לאחר לידתו של יצחק, ערך אברהם מסיבת בר-מצוה גדולה לבנו יחידו והזמין מלכים ושרים הרי "גם בעת המשתה שחקו אחדים מקרואיו עליו ועל שמחתו באמרם לנו הכח ולנו הגבורה ובאצבענו האחת נוכל להכניעם, אבל אברהם אבינו ע"ה לא נע ולא זע" ('רשימות' חוברת נט). אברהם אבינו צחק על כולם.
התפקיד שלנו הוא לצחוק מהעולם וללעוג לו. אין להתפעל מאמירותיו ומהנחותיו של העולם. סוף-כל-סוף במקום שאנחנו נתפעל מן העולם, העולם יתפעל מאיתנו. בסופו של דבר הרי אברהם ניצח וכל העולם מאמין היום במה שאברהם אבינו לימד – שיש ה' אחד ויש מנהיג לבירה זו.