פעם ראה אחד הצדיקים (רבי פינחס מקוריץ, בעל ה'הפלאה' ומחבר פירוש 'פנים יפות' על התורה) דף עם דברי חסידות מתגלגל על הרצפה בצורה לא מכובדת. הוא הקפיד על כך, ועורר קטרוג בשמים נגד הפצת דברי החסידות להמונים. מי שהצליח אז להסיר את הקפידה והקטרוג היה בעל התניא, שהגיע אליו וסיפר את המשל הבא: משל למלך שהיה לו בן יחיד, שאותו אהב באהבה אינסופית והשקיע בו את כל חייו. יום אחד חלה בן המלך במחלה אנושה, וגדולי הרופאים לא הצליחו למצוא רפואה למחלתו. בשלב מסוים הגיע רופא גדול מאוד, וקבע כי התרופה היחידה שיכולה להציל את בן המלך – לקחת את האבן היקרה ביותר מכתר המלך, לטחון ולערבב אותה עם מים, ואז לנסות לשפוך את השיקוי לתוך פיו של בן המלך. אפילו אם רוב המים יישפכו, מספיק שתיכנס טיפה אחת כדי להציל את בן המלך. שמע המלך את ההצעה וכינס התייעצות. כל היועצים והשרים התנגדו לרעיון, וטענו בלהט כי כל היוקרה של המלך מתבטאת באבן הנדירה שיש בכתר המלך, ולכן בשום אופן אין להוריד אותה. אבל המלך החליט אחרת. מרוב אהבה ודאגה לבנו, הוא הורה להוריד את האבן היקרה מהכתר ולהכין ממנה שיקוי לבנו. ניסו הרופאים לפתוח את פיו של בן המלך, ובקושי הצליחו. רוב המים נשפכו לרצפה, אבל טיפה אחת הצליחה להיכנס לפיו וריפאה אותו. הסביר בעל התניא לאותו צדיק את הנמשל: המלך הוא הקב"ה, בן המלך אלו עם ישראל, האבן שבכתר המלך זו פנימיות התורה – תורת החסידות. עם ישראל נמצא במחלה רוחנית וזקוק לחיזוק רוחני גדול במיוחד, וגילוי סודות התורה זו התרופה שתציל את עם ישראל.