משל: טלפון להורים
אני נזכר בטלפונים שהייתי מרים להורים בתור בחור צעיר, הרחק מהבית. אני זוכר איך שאבא ואמא היו מתווכחים מי ידבר איתי בטלפון. אפשר לחשוב שהייתי אומר שם דברים מיוחדים, חידושים נפלאים, משהו שלא ידעו.
אבל לא. הכול היה בנאלי, פשוט, הכול חזר על עצמו בכל שיחה.
מה נשמע? ברוך ה'!
מה קורה? הכול בסדר, מצוין.
נו, ואיך הכול? נפלא!
זה בערך תמליל השיחה, עם שינויים והוספות.
עולה השאלה: אם אין כאן חידושים מיוחדים, מדוע ההורים רבו על הטלפון? איזה דבר מיוחד הם רצו לשמוע שם בשיחה? אחר כך הבנתי: הם לא חיפשו לשמוע חידושים ודברי חכמה. הם חיפשו לשמוע את הקול שלי, וכמה שיותר. השאלות והתשובות, לא היו אלא תירוץ כדי לשמוע את הקול של הבן האהוב.
נמשל: הקול של הקב"ה בתורה
בתורה יש שני חלקים – יש את החכמה של התורה, ויש את הקול של הקב"ה בתורה. כאשר אנו לומדים תורה, אנו לא מחפשים רק את החלקים המעניינים, את הפלפולים המחכימים, את הרעיונות היפים. לפעמים אנו לומדים דברים מוכרים, ידועים, פשוטים לכאורה.
אנו מחפשים דבר אחר – לשמוע את הקול של ה' בתוך התורה. לחוש את הקדושה האלוקית. כי זו התורה של ה' – אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. מבחינה זו החכמה פחות חשובה, חשוב עצם החיבור עם הקב"ה דרך התורה. לכן שמחת תורה אינה חג רק לחכמים. כי כל יהודי מתחבר אל ה' באמצעות התורה. לכן זה לא חג של המוח ושל שיעורי תורה, אלא גם של הרגליים. כי כל מציאותנו שמחה בחיבור עם הקב"ה באמצעות התורה. לכן אנו רוקדים עם התורה כשהיא סגורה – ובכך אומרים: ריבונו של עולם, אנו אוהבים את התורה לא בגלל שהיא מעניינת, אלא בגלל שהיא שייכת לך. בגלל שזו החכמה שלך. בגלל שעל ידי התורה אנו שומעים את הקול שלך ומתחברים אליך.
את השמחה הזו אנו לוקחים לכל השנה, ותמיד זוכרים, שלימוד התורה אינו בגלל שהתורה מעניינת, אלא משום שזו תורת ה'.