בתנ"ך מסופר על רשע אחר, אולי גרוע מ'אחר'. זהו מנשה מלך יהודה, בנו של חזקיהו המלך. הוא נחשב לרשע שבין כל מלכי ישראל. רשע כל כך, עד שאביו חזקיה לא רצה להתחתן רק כדי שלא להביא לעולם בן רשע כמו מנשה. מנשה לא רק רכב על סוס באזור בית המקדש ביום כיפור, אלא הוציא את המזבח מבית המקדש והכניס במקומו פסל (!). בנוסף, הוא העביר את בנו על האש למולך ועסק בכשפים. במשך עשרים ושתים שנה, ה' שלח אליו את ירמיהו הנביא כדי להחזיר אותו בתשובה, אך הוא זלזל בדבריו. בשלב מסוים, צבא אשור ניצח את מנשה במלחמה ולקח אותו בשבי. הם הכניסו אותו לתוך חבית מלאה מים רותחים ועשו בה נקבים, כדי לשרוף את גופו על האש. האש החלה לבעור, והכאבים היו עצומים. מנשה התחיל להזכיר את כל השמות של האלילים, כדי שיעזרו לו, וכמובן זה לא עזר. והנה אומר הפסוק את הדבר הבא: "וכהצר לו, חילה את פני ה' אלוקיו, ויכנע מאוד מלפני אלוקי אבותיו" (דברי הימים ב, לג). בלית ברירה ומתוך כאבי תופת, הוא הבטיח לה' שאם ייעשה לו נס וייצא משם חי – הוא יתקן את מעשיו מהקצה אל הקצה. האם התפילה שלו תתקבל? האם אפשר לסלוח לרשע שכזה? ההיגיון אומר שאין מקום לקבל אותו. ואכן, חז"ל מספרים (סנהדרין קג, א; ילקוט שמעוני מלכים ב, רמז רמ"ו), שמלאכי השרת 'סגרו' את שערי הרקיע כדי שלא תישמע תפילתו למעלה. יש גבול לכל תעלול. אי אפשר לעשות את הדברים הכי גרועים, ופתאום לחזור בתשובה ברגע האחרון. אבל דווקא הקב"ה קיבל אותו. הוא 'חתר חתירה' תחת כסא הכבוד כדי שתישמע תפילתו משם. ואכן, נעשה לו נס והוא נחלץ מהם ושב למלכותו לעוד שנים רבות. מדוע ה' קיבל את תפילתו? כי יש כלל ברזל שתקף בכל מצב, בכל דור ובכל גיל: "אין דבר העומד בפני התשובה". אם ברגע האחרון, בלית ברירה, מנשה הרשע החליט לעשות תשובה – אי אפשר שלא לקבל אותו.