ב"ה
הנשיא בוש נסע עם אשתו ברכב ועצר מול הרמזור. בנתיב הסמוך אליהם עמדה משאית זבל ולפתע הורידה הגברת בוש את החלון ופתחה בשיחה ערנית עם הנהג. הנשיא הנדהם התעניין מהיכן היא מכירה את האיש? - "אה, זה סיפור ישן. הוא היה הידיד הראשון שלי כשהיינו צעירים".
"תחשבי על זה", אמר הנשיא, "אם היית מתחתנת איתו, היית נשואה היום לנהג משאית זבל". – "לא, מיסטר פרזידנט, אם הייתי מתחתנת איתו, הוא היה היום נשיא ארצות הברית"...
פרשת השבוע היא הפרשה היחידה בתורה, שנקראת על שמה של אישה. ובעוד שישנן חמש פרשיות על שמם של גברים (נח, יתרו, קרח, בלק, פנחס), פרשת השבוע היא "חיי שרה".
עיון נוסף מגלה, שלא רק השם "שרה" בולט במיוחד, אלא גם החיים שלה עצמם זוכים ליחס מיוחד. סיפור החיים של אברהם ושרה הוא היחיד בתורה שמתאר את מערכת היחסים היום-יומית ביניהם. חיי זוגיות רגילים כביכול של בעל ואישה. אברהם מביע את התחושות שלו כלפיה ("עתה ידעתי כי אישה יפת מראה את"), יש ביניהם חלוקת עבודה מעניינת בניהול הבית (הוא מביא אורחים, היא מפעילה את צוות המטבח), היא מקבלת החלטה לגרש את השפחה והוא לא מתנגד, היא מתווה את הכיוון איך לחנך את יצחק והוא נאלץ להסכים לכך, ועוד.
כיון שכן, זאת הזדמנות מעניינת לבחון את התפקיד הייחודי של האישה במערכת היחסים הזוגית, כפי שהתורה מציגה אותה.
נעשה זאת בעזרת שתי שאלות חזקות, אותן מעלה הרבי בשיחותיו הק', אודות שרה ורבקה:
שאלה ראשונה: הפרשה הקודמת תיארה את רגע השיא בחייו של אברהם, כאשר עמד בניסיון העקדה והעלה את בנו על גבי המזבח. המצווה הזאת היא הזכות הגדולה ביותר של ישראל ועומדת לנו לעד ולעולמי עולמים. מנגד, הפרשה שלנו מתארת איך שרה שומעת על לקיחת יצחק לעקדה וחוטפת שבץ במקום ומתה.
וכאן מתבקשת השאלה, האם שרה לא עמדה בניסיון העקדה?! האם התגובה הקשה שלה לדרישה המפורשת והחד משמעית של ה' - נחשבת עבורה לחיסרון?!
- אברבנאל פרשת וירא: פרשת העקדה היא קרן כל ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים. ולכן היא שגורה בתפילתנו כל היום וראוי להפליג בה העיון והחקירה יותר משאר הפרשיות.
בראשית רבה נח: ויבא אברהם לספוד לשרה – מהיכן בא? מהר המוריה ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקדה ל'ויהיו חיי שרה'.
התוועדויות תשמ"ח חלק א/477: להעיר שאצל שרה לא הייתה נתינת מקום לעקדת יצחק, עד כדי כך שבגלל בשורת העקדה, פרחה נשמתה. משא"כ אצל אברהם, שהלך לעקדה בשמחה!.
מנגד, הפרשה מסתיימת עם עובדה הפוכה, הממחישה את המעלה העצומה של האימהות על האבות. רש"י מביא כי שרה הביאה הביתה ברכה בשלושה עניינים מרכזיים: הנר שהדליקה בערב שבת דלק עד ערב השבת הבאה (רוחניות, נר מצוה). העיסה שאפתה הייתה מבורכת והספיקה ללחמים רבים (גשמיות). ומעל האוהל שלה, שרה ענן מלמעלה (השראת השכינה).
הדבר המעניין היה, שכאשר שרה מתה, הניסים נעלמו לחלוטין, ואילו ברגע שרבקה הצעירה הגיעה, הניסים חזרו שוב. וזאת כמובן עובדה מדהימה, שהרי במשך הזמן בינתיים, אברהם ויצחק גרו בבית, ובכל זאת לא היו מסוגלים להביא את הברכה. רק הנשים היו אלו שהביאו את הסייעתא דשמיא.
רש"י כד,סז: ויביאה האהלה שרה אמו – כלומר, נעשית כדוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור אל האוהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו.
ליקוטי שיחות חט"ו/170: עוד ענין נפלא רואים כאן: כאשר שרה לא הייתה בחיים, אברהם הדליק מן הסתם נרות, ובכל זאת בנר שלו לא היה הנס שדלק מער"ש לער"ש. רק כשהגיעה רבקה, חזר הנס!.
ולא מדובר רק בקטעי היסטוריה, אלא הגמרא לומדת מכך על השראת הברכה בביתם של כל בני זוג: הסייעתא דשמיא מושגת רק כאשר האישה מרוצה.
בבא מציעא נט: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בזכות אשתו. שנאמר: ולאברהם היטיב בעבורה. אמר רבא לבני מחוזא: כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו.
מה אפשר ללמוד אפוא אודות התפקיד הייחודי של האישה, מתוך שתי העובדות הללו: מצד אחד, שרה לא מסוגלת להכיל את מצות העקדה. מצד שני, היא זאת שמביאה את הברכה הביתה?
א. העולם שלנו הוא מקום של סתירות וניגודים. אחד הביטויים לכך הוא ש"אין טוב בלא רע". אף פעם אי אפשר לשמוח בלב שלם ותמיד יהיה משהו שיקלקל את השמחה וימהל אותה בעצב. נדמה כי זאת הדרך לתאר את הטלטלה שעברה על אברהם מסוף הפרשה הקודמת לתחילת הפרשה הזו.
אברהם שב מהר המוריה מרומם ונרגש, המלאך הבטיח לו הבטחות מופלאות ואפשר היה להניח שעכשיו הכול יהיה טוב. אך המציאות הקשה טפחה מיד על פניו. השטן, שלא היה מסוגל לסבול את ההתעלות של אברהם, הלך ובישר לשרה בחטף על סיפור העקדה ושרה - שהמתינה לילד הזה 90 שנה ארוכות - לא הייתה מסוגלת לעמוד באיבוד הילד ומתה בחטף.
- עיקר שפתי חכמים לפסוק ג: הגיד לה המגיד [השטן] שנזדמן בנה לשחיטה, ותיכף ששמעה זאת - קודם שסיים את דבריו שלמעשה לא נשחט – פרחה נשמתה ממנה ומתה.
למרות הקושי הנפשי בו היה נתון, אברהם העניק לשרה את כל הכבוד הראוי. הוא קנה עבורה את חלקת הקבר הכי מכובדת בעולם, זאת הייתה מערת המכפלה, מקום הקבורה של אבות האנושות, אדם וחווה. אברהם לא הסתפק בכך, אלא ערך עבורה טקס הספד שבו נפרד ממנה בצורה נרגשת.
מה אמר אברהם באותו הספד? איך הוא נפרד מהאישה לה היה נשוי אולי מאה שנים?
מדרש מעניין אומר כי אברהם אמר עליה את המזמור "אשת חיל", כאשר כל פסוק מכוון אל אירוע אחד מתוך חייהם הסוערים. לפי השיטה הזאת, מזמור "אשת חיל" רק שוחזר על ידי שלמה המלך בספר משלי, אך נאמר בפעם הראשונה כהספד של אברהם על שרה. [שמעתי פעם הוכחה לכך, כיון שכמה פסוקים במזמור ההוא מדברים על האישה בלשון עבר, כמו "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה ... ותשחק ליום אחרון" ומוכח שהמזמור נכתב כהספד על אישה שכבר לא הייתה קיימת].
אגדת בראשית פל"ד: 'אשת חיל מי ימצא' - זו שרה אימנו, שנאמר 'כי אשה יפת מראה את'. 'בטח בה לב בעלה' – [כשביקש ממנה] 'אמרי נא אחותי את'. 'ושלל לא יחסר' – הרכוש שקיבלו בזכותה במצרים. 'גמלתהו טוב ולא רע' – שנאמר 'ולאברם היטיב בעבורה'. 'דרשה צמר ופשתים' - שאף היא הייתה מקיימת את המצות [ציצית] כאברהם. 'היתה כאניות סוחר' - שהיתה בעבר הנהר ובאה לארץ כנען. 'ותקם בעוד לילה' – 'וישכם אברהם בבקר'. 'זממה שדה ותקחהו' - זה שדה המכפלה, וכו'.
למעשה, הגדולה של שרה אינה מסתכמת בשלב הזה, אלא באה לידי ביטוי חזק גם בהמשך הפרשה, אודות הבאת רבקה הביתה.
אחרי ימי האבל על שרה, אברהם עבר לטפל במשימה הבאה: נישואי יצחק. אברהם קרא את העבד הנאמן, אליעזר, ומינה אותו להיות שליח להביא את הכלה המיועדת מביתה בעיר חרן בגבול סוריה-טורקיה. הסיפור הארוך של המסע מסתיים בכך, שרבקה מובאת אל אוהל שרה, ורש"י למד נכך כי התורה רוצה להעצים את מעלת רבקה שהייתה כל כך גדולה – עד כדי כמו שרה. שכן הניסים שהיו בזמן שרה, חזרו עם רבקה.
בראשית רבה ס,טז: ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה – כיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו ... מיד ויביאה יצחק האהלה.
וכאן אנו רוצים לברר, כאמור, מה הייתה גדולתן המיוחדת של שרה ורבקה?
ב. לפני שממשיכים בעניין עצמו, הערה מהותית אודות הייחוס של רבקה. הסיפור המרכזי של הפרשה הוא הליכת העבד להביא את רבקה, וכאן שמים לב למהלך מרתק שמוביל אברהם:
מצד אחד, אברהם רוצה אישה משם. הוא משביע את העבד שלא יעז לקחת אישה מהשכנות, בנות כנען, אלא רק אישה ממולדתו הרחוקה. מצד שני, הוא תובע להביא את האישה ארצה ואינו מוכן בשום אופן, שיצחק ורבקה יגורו ליד משפחתה של רבקה בחרן.
וזה כמובן מהלך מסקרן: אם מביאים כלה ממרחק, למה שלא יישארו לגור על יד משפחתה? [והרי עדיין לא נאמר בתורה, שיצחק הוא עולה תמימה ולא ראוי לו לגור בחו"ל]. מצד שני, אם במילא חוזרים לגור בארץ, למה לא לקחת כבר אישה מבנות המקום?
כמובן, ההסבר העקרוני הוא, שאברהם רצה לקחת אישה מבנות משפחתו ולכן בחר ברבקה, שהייתה נכדתו של אחיו, נחור. יש להוסיף כי המהלך הזה נמשך גם בדור הבא, כאשר יעקב אבינו מרחיק לחרן לקחת את בנות דודותיו, רחל ולאה, ואינו לוקח כנענית, בת המקום[1].
אולם עדיין אין כאן הסבר: מה הייתה המעלה בבנות משפחתו? הרי אבותיהן היו עובדי עבודה זרה מהסוג הנמוך ביותר? רש"י מתאר בהמשך הפרשה (כד,לא) כי הבית של בתואל היה כל כך מלא אלילים, עד שאליעזר לא היה מסוגל להיכנס לשם ונאלץ להמתין בחוץ עד שלבן פינה את הבית. כך נקרא גם בפרשת ויצא על לבן, שעבד את התרפים ורחל גנבה אותם כשעזבה את הבית.
ואם כן, מה הייתה המעלה בבנות המשפחה האלילית הזו על פני בנות הארץ המקומיות?
3. אברבנאל: למה ציוה אברהם שלא יקח אישה מבנות הכנעני? אם מפני שהיו עובדי עבודה זרה, גם בעבר הנהר היו כן ומה הועיל בתקנתו?
הר"ן מניח יסוד חשוב שיש לו הרבה משמעות בחיים. כולנו צריכים (או נצטרך בעתיד) לחתן ילדים, וכאן הר"ן מסביר את הערך החשוב של "משפחה טובה". אנו למדים כאן אחת ולתמיד, מה צריך לבדוק כאשר שוקלים את "משפחת המיועד/ת".
דרשות הר"ן הדרשה החמישית: יש מן העברות שיעשו רושם בגוף ובנפש ... ומהן שיעשו רושם בנפש [בשכל] בלבד ... ואותם שיעשו רושם בגוף ובנפש הם יעשו רישומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כמו שנאה, נקמה, אכזריות, זימה ורכילות ... וזה רוע אנשי כנען. אמנם האמונות, הן עושות רושם בנפש בלבד, ועם היותן כוזבות ורעות, לא יתפשטו בבנים. ולזה לבן ובתואל עם היותם עובדי עבודה כוכבים, לא היה מחויב שיעבור רישומם לבניהם. אבל היו האבות מזהירים מלהתחתן בבנות כנען, להיות ליבם רע ועובר לבניהם אחריהם.
ישנם שני סוגי חסרונות: בעיות של דעות, כמו אמונות פסולות, ויש בעיות הקשורות באופי רע, כמו מידות רעות, קנאה, זימה ורכילות.
ההבדל בין השניים הוא מהותי: דעות הן נוספות על האישיות ולכן הן לא עוברות בתורשה. יתכן שהאבא יהיה כופר, אבל הבת תחזור בתשובה ותהיה אישה נעלית. [הראיה הכי טובה לכך היא אברהם עצמו: תרח היה עובד אלילים ואילו אברהם היה זה שגילה בעולם את האמונה בה']. לעומת זאת, אופי רע, עובר בתורשה לילדים. כיון שהאופי הוא האדם עצמו ואם האבא הוא גס רוח, יש לחשוש גם לבנותיו.
וזה בדיוק היה החשבון של אברהם אבינו: אנשי כנען היו פרוצים וגסי רוח, כמו שמעידה התורה עצמה בפרשת העריות: "כמעשה ארץ מצרים ... וכמעשה ארץ כנען ... לא תעשו". התורה משווה אותם לאנשי מצרים הנחותים והשפלים, עליהם נאמר "ערות הארץ", כפי שראינו בסיפור של לקיחת שרה אל המלך וכן אשת פוטיפר. לכן ברור היה שהמידות הללו עברו בירושה לבנותיהם ואין סיכוי שיצמח משהו טוב על האדמה הזאת.
משפחת אברהם, לעומת זאת, הייתה רק עובדת אלילים, ודעות לא עוברות בתורשה. לכן יתכן בהחלט, שצמח שם פרח עדין ונאה בדמות רבקה[2].
ואדרבה, יש להוסיף כי כיון שרבקה הייתה ממשפחת אברהם, הרי מן הסתם היה לה את טוב הלב של אברהם, שהרי מידות כן עוברות בתורשה כנ"ל. וכך הוכח באופן ברור ומופלא במבחן המורכב שעשה לה אליעזר עם "שתה וגם לגמליך אשקה".
יוצא אפוא בסופו של דבר כי רבקה הייתה האישיות המושלמת ביותר להיות הדור הבא של האימהות שהקימו את עם ישראל: מצד אחד, הדעות הפסולות של המשפחה לא דבקו בה, ואילו המידות הטובות של המשפחה נשארו אצלה.
כעת מבינים היטב גם, למה היה חשוב להביא אותה לכאן ולא להשאירה שם. כיון שכך הוא ניתק אותה מהסביבה האלילית של הוריה, והיא הייתה פנויה להקים בית נעלה וקדוש ביחד עם יצחק.
כלי יקר כד,ג: הזהיר את אליעזר 'פן תשיב את בני שמה' [לגור ליד משפחתה], שכן אם ישא מבנות לבן ובתואל וידור אצלם, יש לחוש שמא ילמוד ממעשיהם. אבל כשישא אשה משם וידור כאן, אז ממה נפשך אין מה לחשוש. מלבן ובתואל לא ילמד שהרי לא יגור אצלם, ומבני המקום לא ילמד כי לא תהיה לו התערבות עימהם, ואדרבה ישנאו אותו, שלא רצה להתחתן בם.
[להעיר לחביבות העניין: לפי היסוד האמור, הרבי מתרץ במקום אחר (לקו"ש ח"ח פנחס) שאלה עצומה. רש"י מביא בפרשת פנחס, כי השבטים היו מבזים את פנחס שהרג את זמרי: "הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל"?!
וכאן נשאלת שאלה מתבקשת: אם השבטים רצו לבזות את פנחס, היה עליהם לטעון שסבא שלו היה כומר לכל עבודה זרה שבעולם, ומה הם נתפסו לפרט צדדי, שהוא פיטם עגלים לעבודה זרה?
אמנם הדברים מובנים היטב: נטייה לעבודה זרה לא עוברת בתורשה. ולכן העובדה שסבא היה כומר, אין בה גנאי כלפי הנכד. אולם פיטום עגלים לעבודה זרה הוא ביטוי של מידות רעות, כיון שלוקחים עגל, מעניקים לו כביכול יחס מועדף - וכל זה כדי לשחוט אותו כשהוא שמן! אכזריות נוראה. לכן הם טענו כי כמו שהסבא היה אכזר, כך פינחס אכזר, וזאת בדיוק הסיבה שהוא מיהר להרוג את זמרי ולשפוך דם של נשיא שבט מישראל].
כעת אנו שבים אל השאלה הראשונה ורוצים להבין: מה הייתה המעלה המיוחדת של אימותינו, שרה ורבקה, על פני אבותינו, אברהם ויצחק, בגללה הן זכו לכל הניסים?
ג. האיכות הייחודית של האישה, באה לידי ביטוי בסיפור התלמודי הבא (תענית כג):
הייתה שנה קשה בארץ ישראל ולא ירד גשם. חלפו חודשים מתחילת החורף וענן אחד לא נראה באופק. פאניקה החלה להתפשט בארץ, כיון שהעדר גשם פירושו אפס חקלאות ומה נאכל בקיץ? החכמים חיפשו אדם גדול שיתפלל לגשם ונתנו עיניהם ב"אבא חלקיה". הוא היה אדם מיוחס, נכדו של חוני המעגל וחשבו שהוא האיש הנכון להעתיר לפני ה' לרחמים.
להפתעתם, אבא חלקיה קרא לאשתו (שלא הייתה מיוחסת כמותו) וביחד הם עלו על גג הבית להתפלל. אחרי שעה החלו להתקרב עננים, אבל הדבר המפתיע היה, שהעננים עלו מהצד שלה, בו היא עמדה והתפללה.
התלמידים ביקשו להבין כיצד יתכן שהיא בעלת זכויות גדולה ממנו? והוא השיב: כאשר עני בא לבקש ממני אוכל, אני נותן לו מטבע מהכיס, ועדיין הוא צריך לטרוח הרבה עד שמשיג מהמטבע הזה אוכל מוכן (ובינתיים יכול למות מרעב). לעומת זאת כאשר בא עני לבקש אוכל מאשתי, היא מעניקה לו מיד אוכל מוכן, כפי שמצוי אצל האישה, והוא יכול מיד להחיות את נפשו. לכן זכותה גדולה יותר.
הסיפור הזה מעביר מסר גדול: הקב"ה ברא אותנו באופן של בני זוג ואנו זקוקים אחד לשני כדי להתקיים. כפי שאומרת התורה: "לא טוב היות האדם לבדו". אך למה בכלל צריכים להתחתן? מה לא טוב לחיות לבד?
ההשקפה היהודית גורסת כי גבר ואישה חולקים ביניהם את סל התכונות האנושי: חלק מהתכונות האנושיות נמצאות אצל הגבר וחלק אצל האישה, ולכן ביחד אנחנו שלמים. כאשר גבר יוצר חיבור עם אישה, הם משלימים את דמות האדם ויוצרים ביחד את האנושיות המושלמת.
עדות לכך אפשר למצוא בעובדה, שלפי אחת השיטות במדרש (רש"י בראשית א,כז), אדם וחווה נבראו תחילה כשהם מחוברים גב אל גב, ואחר כך הקב"ה ניסר אותם והפריד ביניהם. הרעיון הוא, שהגוף השלם מורכב מאיש ואישה וכל אחד נושא חצי מסל היכולות האנושיות.
- מהר"ל מפראג חידושי אגדות ב"ב עג,ב: יש בזכר מה שאין בנקבה ויש בנקבה מה שאין בזכר... ונמצא לפי זה כי חיבור הזכר עם הנקבה יש בו שלימות כללית, לא מצד שהנקבה היא 'עזרו' לעשות צרכו מצד המלאכה בלבד או שיהיה להם תולדות – אלא כי האחד אינו שלם וכאשר הם שניים [המתאחדים] אז הבריאה שלימה בלי חסרון.
אחד המאפיינים הבולטים של חלוקת היכולות בין הבעל והאישה, הוא בענין הקירבה לחיי היום יום. החיים מוכיחים כי נשים, בדרך כלל, הן יותר מעשיות, מציאותיות ומחוברות לחיי היום-יום. ובעוד שהגבר בטבעו אוהב להתנתק מחיי השגרה ולשקוע בעבודה האחת והיחידה שלו, האישה היא זאת שמנהלת את החיים בפועל ממש.
[כמו הבדיחה הלעוסה, שהוא אחראי על הדברים הגדולים: מי יהיה נשיא ארצות הברית ומתי יתקפו באיראן. והיא אחראית על הדברים הקטנים: איפה יגורו, איך ייראה הבית, מה הילדים ילבשו ואיפה ילמדו].
הקבלה גורסת כי ההבדל הזה נובע מהשורש הרוחני של הגבר והאישה: הגבר נמשך משש הספירות העליונות שהן רעיוניות, ואילו האישה נמשכת מספירת ה"מלכות", שהיא מקור הטבע והגשמיות.
וזה בדיוק מה שקרה בסיפור ההוא של אבא חלקיה: הוא החזק בכיס מטבעות גולמיות, אך עדיין הייתה צריכה לעבור דרך ארוכה עד שהן יהפכו להיות אוכל ממשי. ואילו אשתו החזיקה אוכל מוכן, וכל שנותר הוא לאכול ממנו ולחיות.
כעת נעיף מבט מהיר על סיפור החיים של אברהם ושרה ונשים לב איך התורה מדגישה לכל אורך הסיפור את החלוקה הזאת: אברהם מביא את הרעיונות והתשוקות, אך שרה היא זאת שנמצאת בעולם ומביאה אותם לידי ביצוע. אברהם הוא ה'פילוסוף', שרה היא המנכלי"ת והמבצעת בשטח.
כמה דוגמאות: א. הם יורדים למצרים והמצרים שמים עין על שרה. כאן התורה מספרת כי אברהם מתחנן בפני שרה, שהיא זאת שתעשה מעשה ותגן עליו.
ב. המלאכים מגיעים להתארח ואברהם יוצא לקראתם בהתלהבות, אולם הוא רץ למטבח כדי לבקש משרה שתפעיל את הצוות ותערוך שולחן.
ג. אברהם שואף לראות את יצחק גדל כיהודי כשר, אולם הוא לא מבחין בחברות הבעייתית שלו עם ישמעאל. רק שרה היא זאת ששמה לב לכך ומקבלת החלטה מעשית לגרש את הפרחח מהבית.
התוועדויות הרבי מליובאוויטש תשמח ח"א/475: ידוע החילוק בין אברהם ושרה, שאברהם הוא למעלה ממציאות העולם, בחינת 'שכל הנעלם מכל רעיון', ואילו שרה היא בחינת ספירת ה'מלכות', שרש הזמן והמקום וענינה להמשיך ולפעול את עניניו של אברהם בגדרי העולם דווקא.
אחרי שהצבנו את ההגדרה הזו, אפשר להבין היטב את שתי השאלות עימן פתחנו: א. בעוד שאברהם הלך אל העקדה בשמחה, שרה לא הייתה מסוגלת לשמוע על כך והתמוטטה במקום. זאת משום שאברהם היה מרומם מהעולם הגשמי [ומבחינתו, עקידת הילד לא מהווה התנתקות ממנו, הוא יכול למעלה כמו למטה]. שרה, לעומת זאת, בחנה כל דבר בעיניים מציאותיות, מוחשיות, ולכן היא הייתה צריכה את הילד על ידה, לשבת איתו בארוחת ערב ובלא זה, הוא לא קיים והיא לא מסוגלת להתקיים.
ב. מצד שני, הברכה האלוקית מגיעה בזכות האישה. שכן בהיותה אחראית על החלק הגשמי של החיים, היא זאת שממשיכה את הברכה בתוככי המציאות. בעוד שהברכות של הגבר, יכולות להישאר בעולם העליון.
התוועדויות שם/478: לכן אצל שרה לא היה מקום לעקדת יצחק ... מפני שכל ענינה היה לפעול בעולם דווקא, שלכן בהכרח שתהיה מציאותו של יצחק באופן דנשמה בגוף דווקא.
לקו"ש חט"ז/171: הטעם שדווקא הנרות של שרה ורבקה דלקו באפן ניסי מערב שבת לערבת שבת הוא משום ... ששליחותם היא לנהל את ענייני הבית ולבצע את כל העניינים הגשמיים שם, ולכן ניתן להם הכוח להאיר את הבית [באופן ניסי] במשך כל השבוע.
ד. מה כל זה אומר בתכל'ס?
נשים צריכות לדעת את האחריות שלהן. הגבר יכול לרצות בכל מאודו חיים נרמליים וילדים מחונכים, אך למעשה אין לו את הסבלנות והידע לעשות זאת. המשימות החשובות באמת, ניתנו בידיה של האישה ותלויות באופן גורלי במוכנות שלה להתמסר לענין.
כך הורה הקב"ה עצמו למשה לפני מתן תורה. הוא ציווה אותו להציע את התורה לנשים לפני הגברים, כנאמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". וזאת משתי סיבות כמובא במדרש: א. "לפי שדרכן של אנשים ללכת אחרי נשים". כמו שראינו בחטא עץ הדעת, שאדם נסחף אחרי חוה. ב. "לפי שהן מנהיגות את בניהם לתורה" והעתיד כולו תלוי בהן.
נסיים עם הסיפור הבא: חסיד אחד לא זכה בילדים. מדי ערב חג היה נכנס אל הרבי שלו ומבקש ברכה לפרי בטן, אך הרבי לא נענה לו. פעם הוא פרץ בבכי והכריז כי לא ייצא מהחדר עד שיקבל הבטחה לילד. נכמרו רחמיו של הרבי ובירך אותו.
ראה האיש כי זו שעת רצון, הרים את עיניו וביקש בשקט כי הילד יהיה "ירא שמים כמו הרבי"!.
ענה לו הרבי: "זה כבר לא תלוי בי. בשביל ילד כמוני, צריך אימא כמו שהייתה לי"...
התועדויות מה ב/746 ששאר בני הפילגשים לא היו יכולים לבוא משרה.
זה היה בזמן השואה הנוראה, המלחמה השתוללה ואשה צעירה ברוסיה בשם גברת שווי, מצאה את עצמה לבד עם שלושה בנים קטנים. בעלה ואביה נהרגו והיא לא ידעה את נפשה. היא החליטה לעלות על רכבת ולהתרחק ככל האפשר מקו האש. אחרי שעות של נסיעה ברכבת, הם ירדו בכפר קטן בבוכרה.
כוחות גופניים לא היו לה, אך הדאגה לילדים דחפה אותה להמשיך. היא מצאה עבודה בבתי הכפר ופירנסה את עצמם בדוחק. אך דבר אחד לא נתן לה מנוח: החינוך של הילדים. הבן הגדול היה אחרי בר מצוה ולא היה מי שיתן לו חינוך יהודי וילמד איתו משנה וגמרא.
ואז ביום בהיר, היא ראתה מחזה שלא ייאמן. מול העיניים צעד ברחוב הנידח, חסיד. חסיד אמיתי. אמנם ראשו היה מכוסה כדי לכסות את זקנו, אך העיניים היו של חבדני"ק אמיתי. היא רצה והתחננה אליו שידאג לילד הגדול, ל"ברוך שלום" שלה. הוא הבטיח לקחת אותו אל העיר סמרקנד, שם פעלה ישיבה מחתרתית.
חלפו כמה שבועות והיא רואה שוב את החסיד הזה. "אני מאוד מודה על מה שעשית למעני, אך אני דואגת על הבן השני, אייזיק, מי ידאג לו לחינוך יהודי. אנא קח גם אותו לסמרקנד". אך כאן החסיד סירב. הוא הסביר שאין לילד ניירות וזו סכנה עצומה עבור שניהם לעלות על הרכבת. אולם האשה המסורה לא וויתרה. היא עקבה אחריו וגילתה מתי הוא עולה על הרכבת, ואז תכננה עם הילד שייכנס ברגע האחרון לתוך הרכבת וייצמד אל החסיד הזה. כך בדיוק היה.
שוב חלפה תקופה, ושוב החסיד הזה נראה בעיירה. אך כשראה אותה מרחוק, הזהיר אותה שלא תעיז לדבר איתו על הילד השלישי, "יענקל'ה". הוא היה רק ילד קטן ולא היה שייך לקחת עליו אחריות. אבל היא לא וויתרה, הילד היה אמנם קטן, אבל היא לא היתה מסוגלת לשאת את המחשבה שהוא יושב בית בלי ללמוד.
למחרת בלילה, היא צעדה איתו אל תחנת הרכבת ותכננה לעשות שוב את אותו התרגיל – אך כאן חלה תקלה. הילד נצמד אליה ולא היה מוכן להיפרד ממנה. הרכבת כבר שרקה והילד אינו עוזב את השמלה שלה. בשניה האחרונה, היא הבטיחה לו בדמעות כי תארגן לעצמה דרכון וכסף ותבוא אחריו לסמרקנד, ואז דחפה אותו בידיים רועדות לתוך הרכבת.
היא כמובן קיימה את מה שהבטיחה ותוך כמה שבועות השיגה כסף ודרכונים ועלתה על הרכבת לסמרקנד. היא נסעה ונסעה ברכבת – אך אז תפשה פתאום שאין לה תכנית. אין לה דרך לגלות איפה הישיבה המחתרתית בעיר הגדולה.
בפעם הראשונה, היא הרגישה שכחותיה עוזבים אותה. הרכבת עצרה בתחנה המרכזית והיא הסתובבה אובדת עיצות. אך אז נשמעה פתאום צעקה: "מאמע". זה היה יענקל'ה הקטן שלה. "איך ידעת שאבוא", לא הבינה? "מה זאת אומרת", השיב בתמימות, "את הבטחת שתבואי ואמהות תמיד מקיימות מה שהן מבטיחות. אז כל יום אחרי הלימודים, אני מגיע לכאן וממתין לך"...
אלקים ברא את העולם בצורה כזאת, שהגברים קיבלו את מה שמסביב, אך הנשים קיבלו את הדבר האמיתי: את האחריות על הקמת העם היהודי. הן אלה שקיבלו ממנו את השליחות לדאוג שיהיו כאן דורות נוספים של יהודים.
הרבי מוצא את הרעיון הכביר הזה, בוויכוח הגדול בין אברהם ושרה: בפרשה הקודמת למדנו, איך שרה הביטה מהחלון וראתה את ישמעאל "מצחק" עם יצחק [בשפת ימינו: גולש עם הילד באייפון...]. היא נחרדה ופקדה על אברהם לגרש את "בן האמה" מהבית. אברהם סירב כמובן, הטונים של הוויכוח עלו, עד שאלקים בעצמו נאלץ להתערב ולהורות לאברהם לשמוע בקול שרה.
הוויכוח המהותי הזה, משקף הרבה יותר מדרכים שונות בחינוך. הוא מלמד על משימת החיים של אברהם לעומת "חיי שרה".
לאברהם היו שני ילדים: ישמעאל הגוי ויצחק היהודי, ואילו לשרה יש רק ילד אחד: יצחק היהודי. יתירה מכך – וזו נקודה מדהימה [לא מובא בשיחה]: בסוף הפרשה נקרא, איך אברהם מתחתן שוב עם "קטורה", ויש מדרש שאומר כי אברהם השלים בכך את הפאזל והתחתן עם כל קצות האנושות.
- ילקוט שמעוני איוב פ"ח סימן תתקד: ושלש נשים נשא אברהם: שרה – מזרעו של שם, קטורה – מזרעו של יפת, הגר – מזרעו של חם.
אם כן, לאברהם יש שלוש נשים ושני ילדים, לשרה יש רק בעל אחד וילד אחד!.
מה זה אומר? הכל!. אברהם אחראי על המון משימות: הוא גם "אב המון גויים", גם מנהל פונדק של הפצת אמונה (וגם מפרנס את המשפה עם חפירת בארות). ושרה? היא אחראית להקמת העם היהודי. זה השליחות שהפקיד אלקים בידיה.
ראוי להוסיף ולציין נקודה נפלאה שלא מוזכרת בשיחה, אך מפורשת בתורה עצמה: הסדר הפלאי הזה ממשיך במדוייק גם בדורות הבאים: יצחק אוהב את עשו, ואילו רבקה? מוסרת את נפשה עבור יעקב!. ועוד ניתן למצוא עד"ז גם בדור השלישי: רחל ולאה הן אלה שקוראות את השמות של הילדים, ואילו יעקב אבינו עסוק בעבודה בשדה ולא ברור אם בא להשתתף בבריתות...
והעולה על כולנה: לדורי דורות, האמא היא זו שקובעת את היהדות!. יכול להיות יהודי חשוב ביותר, רב ראשי, אך אם הוא נשוי לאישה גויה ח"ו, הילד יהיה גוי גמור. וכך להיפך: יכול להיות גוי צר ואויב, כומר לעבודה זרה, אך אם הוא נשוי לאישה יהודיה – הילד יהיה נעלה בדיוק כמו משה רבינו[3].
בדיחה ידועה מספרת על בני זוג שהיו חיים יפה. פעם גילה הבעל את סוד האושר שלהם. "אחרי החתונה חילקנו בינינו את האחריות. אני לקחתי את הדברים הגדולים ואשתי את הדברים הקטנים. אני קובע מתי ישראל תתקוף באיראן, לאן הולך שער הדולר, ומי ינצח בגביע הטוטו. אשתי, לעומת זאת, אחראית על הדברים הקטנים: איפה נגור, איפה הילדים ילמדו, מה נאכל ובמה נעבוד...
בדיחה, בדיחה, אבל זו האמת. גברים קיבלו את השטויות, את הדברים שאנחנו מצטערים על כך שמקדישים להם זמן, ואילו נשים קיבלו את הדברים החשובים באמת, אלו שנשארים לנצח נצחים.
כמובן, כאן חשוב להדגיש שוב ושוב, שאין הכוונה שנשים צריכות לשבת בבית. ככל שמתקרבים לימות המשיח, מעמד הנשים עולה והן הופכות להיות משמעותיות יותר ויותר, אך צריך לקבוע סדר עדיפויות נכון: קריירה משמעותית – שלא על חשבון השליחות העיקרית של האמא: חינוך הילדים.
בדידי הווא עובדא: כאשר אימי שתחי' ילדה את הילד השישי, היא נאלצה להישאר בבית במשך תקופה ולא שבה לעבודתה-שליחותה ב"מכללה" בכפר. כמה חדשים אחר כך, היא ביקרה אצל הרבי ונכנסה ל'יחידות'. הסדר היה אז, שהיו מכניסים בבוקר פתק עם השאלות והרבי היה עונה עליו במשך היום, ואחר כך נכנסים בלילה ליחידות רק עם פ"נ (כדי לקצר את זמן היחידות).
היא הכניסה פתק בבוקר וסיפרה שלא חזרה לעבודתה במכללה והיא מרגישה לא בנוח עם זה. במשך היום היא לא קיבלה מענה, אך בלילה, כשנכנסה ליחידות, הרבי הוציא את הפתק מהבוקר, ואמר כך: '
ד. לפי היסוד הזה, מבואר היטב בחסידות, סיפור תמוה (ואפילו משונה) מהגמרא:
בבא בתרא נח,א: רבי בנאה היה מציין את מקום קברי הצדיקים [כדי לדעת את גודלם]. כאשר נכנס למערתו של אברהם, ראה את אליעזר עבד אברהם עומד על השער. שאל אותו רבי בנאה, מה עושה אברהם? אמר לו: שוכב בחיקה של שרה והיא מוציאה לו כינים מהראש.
לדעת כמה מפרשים, הסיפור הוא סוג של 'מחזה' ולא התרחש במציאות, אך עדיין משקף אמת עמוקה: אברהם עסוק עם העולם הגדול בתור "אב המון גויים", ולכן נתפסים בראשו גם "כינים". וזה התפקיד הייחודי של שרה: למקד אותו בהשפעה הנכונה אל המקומות החשובים באמת.
כעת, אחרי החלוקה היסודית הזאת, אנו יכולים להבין היטב מדוע הפרשה נקראת "חיי שרה". בואו נקרא שוב את הפרשה ונשים לב שבכל פסוק בה, אברהם הולך ומגשים את החלום של שרה!.
במשך החיים הם התווכחו על סדר העדיפויות הנכון. הוא הניח דגש על "המון גויים" והיא על "גוי אחד בארץ". אך רגע אחרי מותה, אברהם עובר להתרכז בהגשמת החלום שלה שלא הספיקה לעשותו בימי חייה. לאורך פסוקי הפרשה, הוא הולך ומקים את עם ישראל.
ראשית, הוא קונה עבור שרה חלקת קבר בארץ ישראל, וכך לראשונה, יש ליורשי שרה "קושאן" בארץ ישראל. העם היהודי כבר אינו רק "אידאות" ורעיונות נשגבים, אלא הופך להיות "טאבו" של נדל"ן.
שנית, הוא הולך ומחפש אשה ליצחק כדי לבסס את זרע שרה, והוא גם מוצא אישה כזאת שמתאימה להמשיך את "מורשת שרה" כמו שמסיימת התורה: "ויביאה האהלה שרה אמו".
ושלישית – וזה הדבר החשוב ביותר: בסוף הפרשה אברהם מחלק את רכושו, וכאן הוא צריך לקבוע בפעם הראשונה מי הבן העיקרי שלו? שרה או הגר? שרה או קטורה? יצחק או ישמעאל ובני הפלגשים? והפרשה מסיימת שהוא נותן לבני הפלגשים מתנות, ואת כל רכושו כותב ליצחק בן שרה[4].
לקוטי שיחות טו/147 ואילך: אברהם לא היה רק האבא של יצחק, אלא גם של ישמעאל, כפי שאומרים חז"ל ש"בנך יחידך אשר אהבת" היה אצלו גם יצחק וגם ישמעאל. יתירה מכך: ישמעאל נולד אצלו הראשון. נמצא שמאברהם יצא לא רק עם ישראל, אלא "אב המון גויים נתתיך".
שרה, לעומת זאת, היתה רק אמא של יצחק, הוי אומר שהיא היתה שייכת רק לעם ישראל ... ומשנולד יצחק, היא דאגה שהמשכת האלוקות תהיה רק למקום הראוי, אל צד הקדושה. כפי שמשתמע מסיפור הגמרא על 'רבי בנאה' והביאור שלו בספרי חסידות, ועד שזה בא לידי ביטוי ביחס הישיר שלה לישמעאל, כפי שדרשה: 'גרש האמה הזאת ואת בנה'.
ואכן, הענין הזה, הוא הנקודה הכוללת של שלוש הפרשיות בסדרה שלנו: א. מערת המכפלה היתה מקום קבורתם של אדם וחווה, שמהם באו כל המין האנושי. אולם אברהם השתדל לקנות אותה לקבורת שרה, ואחר כך נקברו שם כל ג' האבות והאמהות, ובכך זה נעשה שייך לעם ישראל. ב. בהמשך מסופר איך אליעזר הולך להביא אשה מתאימה ליצחק, ואינו לוקח את בתו של אליעזר אף שהיה 'דולה ומשקה מתורת רבו'. ג. בסוף הפרשה מסופר כי 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו'.
----[1] גם עמרם, אבי משה רבנו, התחתן עם הדודה שלו, יוכבד, נישואים שאסורים לאחר מתן תורה. וכל זה כדי לשמור על הייחוס, וראו בלקו"ש ח"ו/256 שהיה זה משום התכונות הטובות שלהם (כפי שנביא בפנים).
[2] העשרה מעניינת – מה הדין של אנשי בני ברק: יצויין שהרוע של בני כנען עצמו הגיע להם בתורשה. כמו שמספרת התורה (ט,כב) על חם וכנען שראו את ערות נח ולא נהגו בו בכבוד. ויש להוסיף עוד מפסחים קיג,ב, שכך הייתה צוואת כנען לבניו: "אהבו את הגזל ואהבו את הזימה".
עוד יש להעיר: לפי דברי הר"ן מובן החילוק בין עמון ומואב, שלא יבואו בקהל ה' אפילו דור עשירי. ואילו עמלק – גדול השונאים של ישראל – מותר לבוא בקהל ישראל אם בניו יתגיירו. כדברי הגמרא: "מבני בניו של המן לומדים תורה בבני ברק". אלא שעמון ומואב חטאו במידות רעות, על דבר שלא קדמו אתכם בלחם ומים, ואילו עמלק חטא בכפירה – וזה לא חייב לעבור לנכדיו בבני ברק... (והראיה שהם לומדים היום חסידות...).
[3] בטעם הדברים בלקו"ש חל"א/97, שהוא משום שהנשמה גלויה יותר אצל האישה [ולכן ה' סומך עליה יותר].
[4] ראו קידושין צא,א שבכח הפסוק הזה, סילק גביהא בן פסיסא את בני ישמעאל וקטורה מתביעתם על הארץ.