מספרים על שני רבנים שהתמודדו על משרת רבנות בקהילה מסוימת. התנאי היה, שכל אחד יתן דרשה יפה בשבת, ולפי זה הקהל יבחר. שמעון הכין דרשה לתלפיות ובליל שבת חזר עליה בינו לבין עצמו פעמים רבות. הוא לא ידע שיעקב לא הכין כלום, ורק האזין לדרשתו, ומתכונן לגנוב לו אותה... למחרת בבוקר, יעקב ביקש לדרוש ראשון. והנה שמעון מגלה הפתעה לא נעימה: יעקב גנב לו את הדרשה, מתחילתה ועד סופה. בתחילה היה נבוך ולא ידע מה לעשות. לא רק שיעקב גנב את הדרשה, אלא שאין לו, לשמעון, דרשה אחרת לשאת. מה עושים? לפתע הבריק לו רעיון. בסיום דרשתו של יעקב, עלה שמעון לדוכן ואמר לקהל: מורי ורבותי, יש שני סוגי רבנים – יש רבנים שיודעים לדבר, לתת לאחרים; ויש רבנים שיודעים להקשיב, להכיל אחרים. אני מצטיין בעיקר בתחום השני, להקשיב ולהכיל. כהמחשה לכך, הקשבתי ברוב קשב לדרשתו של יעקב, ואחרי פעם אחת בלבד אני כבר יכול לחזור אותה בפניכם מילה במילה. כך חזר על הדרשה בדיוק. נו, מי לדעתכם נבחר בסופו של דבר, שמעון או יעקב? זה שיודע לדבר או זה שיודע להקשיב? כמובן, הקהל בחר את שמעון. עדיף מי שיודע להקשיב, לקבל, מאשר מי שיודע רק לדבר, לתת.