היה זה עשרות שנים אחרי חורבן הבית השני. משלחת של ארבעת החכמים החשובים ביותר בעם עלתה לירושלים שאחרי החורבן. היו אלו נשיאי הסנהדרין רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא. הגיעו החכמים להר הצופים וראו מרחוק את הר הבית. קרעו כל החכמים את בגדיהם לאות אבלות על החורבן הנורא. הכאב גאה בלבבות. כאשר התקרבו יותר, ראו שועל יוצא ממקום קודש הקדשים. חכמים הם בדרך כלל אנשים מאופקים. אנשים שראו ושמעו הרבה בחייהם, והדעת הרחבה שלהם יכלה להכיל את כל מה שראו ושמעו. הם לא אנשים שפורצים בבכי על כל דבר קטן. אבל כאן, אפילו החכמים לא התאפקו. הכאב היה כה חזק, הצער היה כה נורא, ששלושה מן החכמים פשוט פרצו בבכי. הם בכו ללא הפוגה. על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם, שועלים הילכו בו! והנה, לתדהמתם הם שומעים קול של צחוק באזור. מי צוחק כאן? הם מסתכלים ולא מאמינים: רבי עקיבא צוחק. גם הוא רואה את השועל יוצא, והוא צוחק במקום לבכות. שאלו החכמים בכאב: מה מצחיק אותך? במקום להשיב, רבי עקיבא עונה בשאלה הפוכה: למה אתם בוכים? והם אומרים: קודש הקדשים הוא המקום שאף אחד לא יכול להיכנס אליו, ואפילו הכוהן הגדול לא יכול להיכנס חוץ מביום כיפורים – ואילו עכשיו המקום כה מחולל, עד שאפילו שועל נכנס ויוצא ממקום קודש הקדשים. איך אפשר שלא לבכות?! אומר רבי עקיבא: דווקא בגלל זה אני צוחק. יש שתי נבואות שתלויות זו בזו, האחת על החורבן והשניה על הגאולה. על החורבן נאמר "ציון שדה תחרש" (מיכה ג, יב), ועל הגאולה נאמר "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח, ד). כל עוד לא התקיימה נבואת החורבן, פחדתי שנבואת הגאולה לא תתקיים. עכשיו, כאשר אני רואה שנבואת החורבן מתקיימת, אני בטוח שגם נבואת הגאולה תתקיים. לכן אני צוחק. מסיימת הגמרא: בלשון הזה אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".