בזוהר מסופר, כי כאשר רבי שמעון בר יוחאי ישב במערה, הוא למד את סתרי התורה מפי אליהו הנביא (זוהר חדש כי תבוא). לאחר שיצא מהמערה, למד רבי שמעון תורה עם ה'חבריא קדישא' וגילה בפניהם את סודות התורה, מהם נכתב ספר הזוהר על ידי תלמידו רבי אבא. בסוף הזוהר יש חלק שנקרא 'אדרא זוטא', ושם מופיע תיאור נדיר ומיוחד במינו על הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר: כל ה'חבריא קדישא' התאספה סביב רבי שמעון, והוא החל לגלות בפניהם את הסודות הגדולים ביותר, שמעולם לא גילה בכל ימי חייו. מדובר בסודות כה עמוקים, עד כדי כך שכאשר תרגמו את ספר הזוהר ללשון הקודש, מקובל מפי ה'בן איש חי' שלא לתרגם את הסודות הללו אלא להשאיר אותם בלשון הארמית. התחזק רבי שמעון ואמר: "פה, פה, שזכית לכל זה ולא התייבשו מעיינותיך, המעיינות שלך יוצאים ואינם נפסקים, ועליך קוראים את הפסוק "ונהר יוצא מעדן". כעת אני מעיד עליי, שכל הימים שעמדתי בעולם, משתוקק הייתי לראות את היום הזה שתהיה לי רשות לגלות בו סודות התורה – ולא עלה בידי. עכשיו ברצוני לגלות את הדברים". כאן המשיך שוב רבי שמעון לגלות סודות התורה בפני החברים, וסיום דבריו היו המילים: "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם"... רבי אבא, שהשתתף באותו מעמד גדול, מתאר את אשר קרה לאחר שרבי שמעון סיים את דבריו: "לא גמר המאור הקדוש לומר 'חיים', עד אשר נשתתקו דבריו. אני כתבתי את כל מה ששמעתי מרבי שמעון, וחשבתי להמשיך ולכתוב. אך לא שמעתי יותר... לא הרימותי את ראשי, כי האור היה גדול ולא יכולתי להסתכל... "כל אותו היום לא נפסקה האש מהבית ואף אחד לא יכל להתקרב אל רבי שמעון בגלל האור והאש שהיו מקיפים אותו. כל היום ההוא נפלתי על הארץ וגעיתי בבכיה. לאחר שנעלמה האש, ראיתי את המאור הגדול, קודש הקדשים, שנסתלק מן העולם – שהתעטף ושוכב על ימינו ופניו צוחקות"... ממשיך האדרא לספר כי התעוררה מריבה בין אנשי ציפורי לאנשי מירון, וכל קבוצה רצתה לזכות שרבי שמעון ייטמן במקומה. עד שבאורח פלאי, המיטה עלתה לאוויר וירדה לבד במירון, וכולם הבינו כי רצונו של רבי שמעון להיקבר במירון. אם כן, רבי שמעון בר יוחאי גילה את סודות התורה, וזה מה שמושך אליו את כולם.