שני יהודים שביקשו וקיבלו ברכה מהצדיק לבן זכר. אחרי שנה, לאחד נולד ילד, לשני לא. בא השני אל הצדיק ושאל מדוע אצלו, הברכה לא התקיימה. קרא הצדיק לראשון ושאל: מה עשית אחרי הברכה? השיב: רצתי מיד לקנות עגלה. שאל הצדיק את השני: ואתה, מה עשית? השיב: לא קניתי כלום. חיכיתי שהברכה תתממש, ואז אקנה עגלה. השיב הצדיק: זה הסיפור. הראשון האמין עוד לפני המימוש, ואף קנה עגלה, ולכן זכה לראות במימוש הברכה בהקדם. ואילו אתה, שאתה מפקפק ותאמין רק אחרי המימוש, הברכה אצלך מתעכבת. על דרך זה אצל בני ישראל במצרים. חז"ל אומרים שבזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל במצרים. אצל הנשים, אנו מוצאים דבר מדהים: בשירת הים, הם היו עם "תופים". מסביר רש"י, כי הנשים הכינו תופים עוד בזמן הגלות, מתוך אמונה עמוקה בגאולה שתבוא. הגברים, חיכו שהגאולה תבוא, ואז היו מוכנים להכין תופים ולשיר; אבל הנשים, עשו מעשה עוד לפני הגאולה. וכך גם בגאולה העתידה. אנו אומרים בברכת "את צמח דוד" את המילים "כי לישועתך קוינו כל היום", ומסביר החיד"א – שרק בגלל הקיווי והציפייה בעצמם, כבר מגיע לנו שהגאולה תבוא. זה המסר של סעודת משיח. אנו אומרים להקב"ה: ריבונו של עולם, אנו לא מחכים עד שהמשיח יבוא, בכדי לעשות לו סעודה, אלא עוד לפני ביאתו אנו כבר מכינים את הסעודה.