ניגון אני מאמין:
את הניגון הלחין חסיד מודז'יץ בשם עזריאל דוד פסטג מפולין. כאשר נשלח עזריאל ובני משפחתו בשנת תש"ב (1942) אל מחנה ההשמדה טרבלינקה, דחוסים אל תוך קרונות משא ללא אוויר ומים, החל פסטג לשיר בשארית כוחותיו את "אני מאמין" בלחן זה. בעוד יושבי הקרון מצטרפים אליו, ומדקה לדקה התגברה השירה, הכריז פסטג כי מי שינצל מהתופת ויעביר את הניגון לרבי ממודז'יץ השוהה באמריקה, יזכה בחצי מחלקו בעולם הבא. מספרים כי אחד הנוסעים הסכים לעסקה, קפץ מן הרכבת ובסופו של דבר הצליח להינצל. הוא ברח לשווייץ, רשם את תווי הניגון וסיפורו, ושלחם במכתב לרבי ממודז'יץ בניו יורק. במהלך סעודת ברית מילה שנערכה בחודש ניסן תש"ה (1945) הראה הרבי את המכתב לרב יצחק הוטנר ולרבי יעקב חיים מסטולין, ובן ציון שנקר החל לשיר את הניגון מתוך הכתב בליווי הקהל הרב שנכח במקום. לאזני המשתתפים במעמד כבר הגיעו באותה עת הידיעות על אודות האסון שפקד את אחיהם באירופה, ובן ציון שנקר העיד כי "עין אחת לא נותרה יבשה לשמע הניגון וסיפור הצלתו". הרבי ממודז'יץ, שזיהה והכיר אף הוא את ניגוניו של פסטג מימי שהותו באוטווצק, התבטא לפי המסופר כי "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח־צדקנו"...