מספרים על אדם שנמאס לו. אולי אתם מכירים אותו. אני מכיר כמה כאלו... נמאס לו מאשתו, נמאס מהילדים, נמאס מהעבודה, נמאס מהכפר שלו. די, נמאס!!! כמה אפשר??? הוא החליט לברוח מהמקום הזה, לחפש מקום מאושר יותר. ברח האיש מהכפר הקטן והחל ללכת. הוא הגיע לפרשת דרכים, וראה שלט האומר שאם ימשיך ללכת ישר – יגיע... לגן עדן. יופי, חשב האיש, כל ימיי רציתי להגיע לגן עדן. ליהנות קצת מהחיים. להיות מאושר. הלך והלך והלך, עד שהתעייף. שכב האיש לנוח בצד הדרך. ואז נבהל. רגע, איך אדע כשאקום באיזה צד נמצא גן עדן? איך אהיה בטוח שלא אתבלבל בכיוונים ואלך בחזרה לכיוון ההפוך? לפתע עלה לו רעיון. הוא חלץ את הנעליים, ושם אותם כך שחזית הנעליים לכיוון גן עדן. הנעליים הם המצפן הכי טוב, חשב לעצמו. אלא שאחרי שנרדם, קרה משהו לא צפוי. הגיעה רוח, וסובבה את כיוון הנעליים ב־180 מעלות, מבלי שהאיש יידע מכך. בבוקר, קם האיש, ובדק לאיזה כיוון צריך ללכת כדי להגיע לגן עדן. הנעליים הראו את הכיוון, ולשם הוא אכן הלך. והנה, הוא מתקרב לכפר. וואו, איזה כפר יפה. הציפורים מצייצות, הפרחים מלבלבים. פרפרים בכל הגוונים מתעופפים בינות לעצים. פשוט מדהים הכפר הזה, ממש גן עדן. כך חשב לעצמו. פתאום שם לב שהכפר די דומה לכפר המקורי שלו. אך מיד הסביר: כן, אין מה להשוות. שם זה היה גיהנום. פה זה משהו אחר לגמרי. גן עדן עלי אדמות. לפתע הרגיש רעב. כנראה שגם בגן עדן צריכים לאכול. הוא חיפש בית בגן עדן שבו יוכל לאכול. רגליו נשאו אותו בלי לדעת אל רחוב כלשהו. רגע, הרחוב די דומה לרחוב שהייתי גר בו. אבל אי אפשר להשוות. כאן זה גן עדן. רחוב מדהים. תאורת רחוב מסוגננת. הוא הגיע אל בית כלשהו, ודפק בדלת. פתחה לו אשה אחת במאור פנים. "היכנס בבקשה יקירי", אמרה. "רק בגן עדן יש נשים כאלו נפלאות", חשב לעצמו. איזו קבלת פנים. איזה כבוד. גם הילדים כיבדו אותו. דאגו לו לאוכל. השכיבו אותו במיטה טובה. הוא שם לב שהבית די דומה למה שהיה לו, והאשה והילדים מזכירים לו את המשפחה שלו. אבל כאן זה משהו אחר. זה גן עדן. הלוואי שגם במציאות הייתה לי אשה כזה, חשב. בבוקר, העירה אותו האשה. חביבי, לך לשטוף כלים. "לשטוף כלים? מה, גם בגן עדן שוטפים כלים?", חשב לעצמו בתמיהה. ומיד הסביר לעצמו: "נו, כנראה שגם בגן עדן צריך קצת לעבוד כדי להיות מאושר. דווקא זה רעיון טוב. זו גישה נכונה". אם תרצו, נוכל להמשיך עם הסיפור עוד ועוד...