הנה סיפור שהתרחש האחים הקדושים רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי. האחים ערכו בתקופה מסוימת 'גלות'. הם יצאו למסע נדודים בקהילות ישראל, כאשר הם מסתירים את זהותם, אוכלים לחם יבש ושותים מעט מים, וסובלים פה ושם השפלות וביזיונות. בין היתר, הם היו נוהגים לעורר את מארחיהם בתשובה, כאשר האחים היו מתוודים כביכול זה בפני זה על עוונותיהם, בשעה שברוח הקודש הם ידעו כי מדובר בעוונותיו של בעל הבית. פעם אחת הגיעו בנדודיהם לעיירה מסוימת, ובשל עלילה נבזית, נתפסו בידי המשטרה והושלכו לבית המעצר. גם כיום, לא נעים לאף אחד לשהות בבית מעצר, יחד עם שיכורים, מסוממים, גנבים ושאר פושעים... בימים ההם, המצב היה קשה שבעתיים, והתנאים היו נוראיים. האחים סבלו בדממה את הלילה בבית המעצר, לצידם של שיכורים רוסיים. כשהגיע הבוקר, רצו לומר את ברכות השחר. אולם אז נתקלו בבעיה. אני לא רוצה להאריך בתיאור המקרה. רק נאמר ברמזים שלא היה במקום שירותים, ואת מקומו מילא דלי שעמד באמצע החדר. כשיש דלי כזה בחדר, אסור לכל הדעות לומר ברכות. נשבר ליבו של אחד האחים. "מילא הסבל הנורא בבית המעצר, הוא עוד נסבל; אבל איך אפשר לסבול אי אמירת ברכות השחר". כלומר, מילא הפגיעה בדברים הגשמיים, הם לא האלוקים שלנו, אבל פגיעה בברכות השחר, זה כבר נוגע בתורה ובמצוות שלנו. השיב אחיו: הרי התורה היא זו שאומרת לנו שלא לומר כעת ברכות השחר. אם כן, כשם שאנו אמורים לשמוח מאמירת ברכות השחר, כך אנו אמורים לשמוח מזה שאיננו אומרים ברכות השחר ובכך מקיימים את רצון ה'. כלומר, מי אמר לך שהטוב הוא מה שנראה לך טוב; הטוב הוא מה שה' חושב אותו כטוב, גם אם הדבר נראה בעיניך רע גמור. משכך, פרצו האחים בריקוד של שמחה סביב הדלי. הן בזכותו הם זוכים לקיים את רצון ה' שלא לומר ברכות השחר. ראו השיכורים את שני היהודים רוקדים ושאלו לפשר הדבר, והאחים הצביעו על הדלי. הבינו השיכורים שיש כאן דבר מה משמח, והצטרפו אף הם לריקוד. הסוהר שהיה בחוץ שמע את הקולות ורתח מזעם. מי זה רוקד שם בתוך בית המעצר? שאל את עצמו בכעס עצור. הוא פתח את דלת בית המעצר ושאג: מדוע אתם רוקדים כאן? השיכורים הצביעו לעבר הדלי, כאומרים: הדלי גורם לנו לשמוח. הסוהר העצבני החליט שלא לאפשר לשמחה הזו להמשיך. הוא הוציא את הדלי מהחדר וטרק את הדלת בזעם... ואז, פתחו האחים בריקוד נוסף. עכשיו הם שמחו על שביכולתם לקיים את רצון ה' ולומר את ברכות השחר...