מספרים על האחים הקדושים, רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי, שהגיעו בנדודיהם לעיירה מסוימת, ובשל עלילה נבזית, נתפסו בידי המשטרה והושלכו לבית המעצר. גם כיום, לא נעים לאף אחד לשהות בבית מעצר, יחד עם שיכורים, מסוממים, גנבים ושאר פושעים... בימים ההם, המצב היה קשה שבעתיים, והתנאים היו נוראיים. ובפרט ברוסיה... האחים סבלו בדממה את הלילה בבית המעצר, לצידם של שיכורים רוסיים. כשהגיע הבוקר, רצו לומר את ברכות השחר. אולם אז נתקלו בבעיה. שירותים תקינים לא היו שם. במקום זה, באמצע החדר עמד... איך נאמר את זה... דלי שופכין. כשיש ריח כזה, ההלכה אומרת שאי אפשר לומר ברכות. נשבר ליבו של אחד האחים. "מילא הסבל הנורא בבית המעצר, הוא עוד נסבל; אבל איך אפשר לסבול אי אמירת ברכות השחר". השיב אחיו: הרי התורה היא זו שאומרת לנו שלא לומר כעת ברכות השחר. אם כן, כשם שאנו אמורים לשמוח מאמירת ברכות השחר, כך אנו אמורים לשמוח מזה שאיננו אומרים ברכות השחר ובכך מקיימים את רצון ה'. כלומר, מי אמר לך שהטוב הוא מה שנראה לך טוב; הטוב הוא מה שה' חושב אותו כטוב, גם אם הדבר נראה בעיניך רע גמור. משכך, פרצו האחים בריקוד של שמחה סביב הדלי. הן בזכותו הם זוכים לקיים את רצון ה' שלא לומר ברכות השחר. ראו השיכורים את שני היהודים רוקדים ושאלו לפשר הדבר, והאחים הצביעו על הדלי. הבינו השיכורים שיש כאן דבר מה משמח, והצטרפו אף הם לריקוד. הסוהר שהיה בחוץ שמע את הקולות ורתח מזעם. מי זה רוקד שם בתוך בית המעצר? שאל את עצמו בכעס עצור. הוא פתח את דלת בית המעצר ושאג: מדוע אתם רוקדים כאן? השיכורים הצביעו לעבר הדלי, כאומרים: הדלי גורם לנו לשמוח. הסוהר העצבני החליט שלא לאפשר לשמחה הזו להמשיך. הוא הוציא את הדלי מהחדר וטרק את הדלת בזעם... ואז, פתחו האחים בריקוד נוסף. עכשיו הם שמחו על שביכולתם לקיים את רצון ה' ולומר את ברכות השחר...