מספרים על הצאר הרוסי, שהיה אמור לבקר במחנה צבאי כלשהו. ציחצחו את המקום, קישטו אותו, עשו חזרות במשך חודשים למסדר הצבאי. והנה מגיע היום. הצאר נוסע במרכבתו בבוקר לכיוון המחנה, והנה הוא רואה דבר מכעיס ביותר – חיילים שיכורים שרועים על הרצפה בדרך למחנה. מסתבר, שהיו כמה חיילים שלא הצליחו להתאפק, והיו צריכים קצת 'לשחרר' את הלחץ בלילה שלפני הביקור, וקפצו אל ה'פונדק' הסמוך לשתות וודקה ו'להתחמם'. שתו ושתו, ולפתע נזכרו שהם חייבים לחזור למחנה, כי הצאר עוד מעט מגיע. חזרו ברגל למחנה, אבל היו כל כך עייפים ומותשים, עד שהם נפלו שדודים באמצע הדרך. ראה הצאר והתמלא בכעס ובחרון אף. ואז אמר: לכל החיילים ששוכבים אני מוכן לסלוח, אבל החייל ההוא דינו מוות. שאלו המפקדים: אדוננו הצאר, מה ההבדל בין החיילים? כולם הרי שיכורים וברחו מהמחנה בלי רשות, ונפלו שיכורים על הרצפה! אם להעניש, אז את כולם; ואם לא, אז אף אחד. השיב הצאר: תסתכלו על צורת השכיבה שלהם. כולם שוכבים כשהראש לכיוון המחנה, ורק המנוול ההוא שוכב כשהראש לכיוון הפונדק. אני מבין שהם הרגישו צורך לשתות וודקה. גם אני שותה לעיתים קרובות. אבל כל החיילים ידעו גם כאשר היו שיכורים, כי הראש שלהם לכיוון המחנה. הם לא התבלבלו בדבר הזה. רק החייל הזה השתכר ושכח לגמרי מהצבא והמחנה, עד כדי כך שהראש שלו לכיוון הפונדק. לכן דינו מוות.