ב"ה
על פי ליקוטי שיחות חלק טו שיחה ג לפרשת תולדות מדוע לא הצילה ברכת ה' את יצחק מעיוורון ? • למה לא סיפר הקב"ה ליצחק על מעללי בנו • ומה בצבץ מכיס מעילו של החייט?
פתיחה
התחרות הסמויה בין יעקב לעשיו שהתחילה עוד בהיותם בבטן אימם הופכת לגלויה.
בלידה יעקב מושך לאחיו בעקב, ומנסה לעקוף אותו ולצאת ראשון. עשיו מנצח, ומוכתר כבכור.
המחלוקת מתעצמת, וגם ההורים נוקטים עמדה. יצחק מתכנן לברך את עשיו לפני מותו, רבקה האוהבת את יעקב, מייעצת ליעקב כיצד להערים על יצחק, וליטול את הברכות. התרגיל מצליח, יעקב מתברך, את החשש גדול: עשיו כועס ורוצה להורגו. אין ברירה, איפוא, אלא לברוח לחו"ל, לפדן ארם.
אבל רגע, לפני שאנחנו נסחפים בתוך העלילה, הבה ונראה איך הכל התחיל.
בואו נקרא את הפסוק הראשון בפרק כ"ז, הפרק שכל כולו מוקדש לנושא ברכות יצחק ליעקב ועשיו.
ר' איסר קרא בבקשה את הפסוק (תולדות, כז, א):
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
יצחק כמעט ולא רואה, הוא קורא לעשיו בנו, ומצווה אותו להכין לו אוכל "טרם יברכו". העיוורון שפקד את יצחק, היה נקודת התורפה, דרכה יכול היה יעקב "לגנוב" את הברכות.
ממה נתעוור יצחק?
ר' זונדל קרא בבקשה את רש"י:
"ותכהין" - בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לע"א). ד"א כשנעקד ע"ג המזבח והיה אביו רוצה לשחטו באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו. ד"א כדי שיטול יעקב את הברכות
מה רש"י רוצה?
[לשמוע את הקהל]
רש"י מביא כמה הסברים אפשריים לשאלה מדוע התעוור יצחק: האם מעשן עבודה זרה, דמעות המלאכים בשעת העקדה, או נס מן השמים על מנת שיטול יעקב את הברכות.
שאלה
ההסברים שרש"י מביא הם מרתקים ומעניינים, כל אחד בפני עצמו.
אבל משהו כאן מאוד תמוה:
נבקש מילד קטן לקרוא את הפסוק, ונשאל אותו לאחר מכן, למה יצחק לא רואה. מה הוא יגיד?
[לעיין בפסוק שוב]
ברור: יצחק התעוור מזקנה. "ויהי כי זקן יצחק"!
למה רש"י צריך להביא פירושים והסברים אחרים? בפסוק הרי כתוב שהוא התעוור מזקנה?
תשובה
והתשובה, כמעט כמו תמיד, נעוצה במידע קדום, שמשום מה פספסנו, אבל רש"י כפרשן, לא יכול היה לפספס.
הנה הרעיון:
בפרשת השבוע שעבר, פרשת חיי שרה, קראנו בפסוק "ויברך אלוקים את יצחק". רש"י שם עוד התעכב והסביר שנתיירא אברהם לברך את יצחק, ואמר יבא בעל הברכות ויברך. ואכן, הקב"ה הוא זה שבירך את יצחק.
וכאן מתעוררת שאלה: איך יתכן שיצחק שזכה לברכה מיוחדת מאת הקב"ה יתעוור בזקנותו? האם ברכת ה' לא עמדה לו מול טבע הגוף והגיל המתבגר?
ולכן, לרש"י לא די במילים "ויהי כי זקן יצחק", מבחינתו הם רק תיאור התקופה בה התרחש סיפורנו. אבל בוודאי לא הסיבה לעיוורון, ויש צורך לחפש סיבה – כיצד יתכן שיצחק התעוור על אף ברכת ה', ולכן הוא מציע שלושה הסברים אפשריים.
הוראה
ההסבר השלישי הוא המרתק מכולם "על מנת שיטול יעקב את הברכות".
הקב"ה יכול היה פשוט לגלות ליצחק איך עשיו מתנהג, ובוודאי היה יצחק משתכנע סופית שהברכות מגיעות ליעקב, ולא לעשיו.
יצחק כבר שם לב לעובדה ש"אין שם שמים שגור בפיו" וגם ידע שנשותיו עובדות עבודה זרה, כך שהקב"ה היה צריך להשלים את התמונה בלבד.
אבל, הקב"ה העדיף לעוור את יצחק ולא לדבר לשון הרע. למרות שהכוונה היתה הכי חיובית שאפשר: שיעקב יקבל את הברכות.
סיפור
הרבנית רבקה הביטה בבגד החדש, שנתפר על פי הזמנתה. בעודה בוחנת את טיב העבודה, ניגש בנה, שלום דובער בן הארבע, אל החייט, ומשך לתומו בפיסת אריג המבצבצת מתוך כיסו.
החייט הביט בבד שבידי הילד, והסמיק. הצבע והמרקם הסגירו מיד את העובדה שאין זו כי אם שארית מהבד שנתנה הרבנית. הוא חשש שיחשדו בו שחמד את שאריות האריג לעצמו, והחל להצטדק: "הפיסה נשכחה בכיסי בטעות, אני מתנצל מאד...".
כשהלך החייט, הוכיחה הרבנית את בנה. "ראה למה גרמת. בגללך התבייש החייט".
שלום דובער, לימים הרבי הרש"ב, פרץ בבכי מר.
לאחר שבועות מספר ניגש הילד אל אביו, הרבי המהר"ש, ושאל: "כיצד אפשר לכפר על עוון הלבנת פנים?".
האב התפלא על שאלת בנו. "מדוע אתה מתעניין בתיקון על עוון הלבנת פנים?", שאל.
הילד השיב שהוא שואל ללא סיבה מיוחדת, ולא סיפר מאומה על החייט ופיסת האריג.
"מדוע לא סיפרת לאבא על המאורע?", שאלה האם בתמיהה.
"די בכך שהלבנתי פני יהודי. האם עליי להוסיף לחטוא גם ברכילות ובלשון הרע?", השיב הילד בן הארבע.
•
הרבי סיפר את הסיפור והוסיף: לכאורה, לא הייתה כאן הלבנת פנים חמורה. הילד הוציא את פיסת הבד לתומו, בשוגג, ואיש לא היה עד למאורע חוץ מאימו. למרות זאת, כששמע שנגרמה בושה לחייט, הדבר נגע לו מאד, ואף פרץ בבכי מר. לא היה איכפת לו כל כך שהוא האשם, כאב לו יותר על כך שנגרמה בושה ליהודי! לכן סירב לספר על האירוע לאביו. הוא לא סבל את עצם הדיבור על ה"לא טוב" של יהודי.
מהסיפור נלמד שגם ילד רך בן ארבע אפשר וצריך לחנך להתחשבות ורגישות כלפי האחר.