דרשת הלכה: הדלקת נרות שבת

נכתב ע"י הרב שלום דובער אשכנזי שליט"א

ב"ה

זוג נשוי הישן בביתו ואוכל בליל שבת אצל ההורים, היכן עליהם להדליק נרות שבת? • מדוע לא נעשה נס בנרות שהדליק אברהם אבינו? • וכיצד יכול הבעל ליטול חלק במצוות הדלקת הנרות?

פתיחה

בפרשת חיי שרה מסופר שכאשר הביא אליעזר את רבקה ליצחק, לקח יצחק את רבקה "ויביאה האוהלה שרה אמו", ומביא רש"י במקום את דברי המדרש אשר שלושה נסים שהיו אצל שרה ונסתלקו עם פטירתה – חזרו להיות אצל רבקה. ונסים אלו הם נר דלוק מערב שבת לערב שבת, ברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האוהל[1].

אנו מוצאים את רבקה, כמו שרה, המדליקה נרות מידי ערב שבת.

מצוות הדלקת נרות בערב שבת וחג, היא אחת משבע מצוות דרבנן[2] והיא חובה על כל אחד ואחת מישראל שיהיה בביתם נר דלוק לכבוד שבת. ואף שהמצווה היא שיהיה נר דלוק ולא משנה מי מדליק אותו, בכל זאת מנהג ישראל שהאישה היא המדליקה את נרות השבת.

וכך עולה מדברי המדרש ורש"י, אשר (האבות קיימו את כל המצוות עוד קודם שנתנה תורה ולכן) שרה אימנו ולאחריה רבקה היו מדליקות נר שבת בכל ערב שבת, ונר זה היה נמשך ודולק עד ערב שבת הבא.

שאלה

וכאן יש לעיין, שאם שרה קיימה מצוות הדלקת הנר והדליקה נר בכל ערב שבת והנר דלק במשך השבוע, ולאחר פטירתה נסתלק הנס וחזר רק כאשר רבקה באה והדליקה נרות, אם כן מה היה במשך הזמן שבין פטירת שרה לבואה של רבקה? האם אברהם לא ויצחק לא הדליקו נרות שבת?

תשובה

וחייבים לומר שהם הדליקו נרות שבת אבל הנס לא היה. הנרות של אברהם ויצחק דלקו כרגיל כמו כל נר וכבו בסיום השמן ולא המשיכו לדלוק במשך כל השבוע. והדבר דורש ביאור במה גדולה זכותם של שרה ורבקה יותר מאברהם ויצחק?

האישה - עיקר הבית

ומבאר הרבי[3] אשר על פי ההלכה חובת ההדלקה היא על בעל הבית, אבל המנהג הוא שהאישה מדליקה בפועל והיא קודמת לבעל במצווה זו[4]. וטעם הדבר שהאישה דווקא מדליקה, כותבים הרמב"ם[5] והשולחן ערוך[6] כותבים שהסיבה שהאישה מדליקה נרות דווקא היא בגלל שהיא עיקרו של בית והיא עוסקת בצרכי הבית. ומבאר הרבי שהבעל עיקר תפקידו להיות מחוץ לבית ולהביא דברים מחוץ לבית אל הבית, ואילו האישה היא עיקר הבית ותפקידה להיות בתוך הבית, לחיות אותו ולנהל אותו ולתת את הטון וההכוונה בבית, וכדברי הגמרא[7] שהבעל תפקידו להביא את החטים אל הבית והאישה תפקידה לקחת את החטים ולעשות מהם לחם.

ומכיון שעיקר עבודתו של האיש הוא בחוץ, לכן כאשר אברהם אבינו הדליק את הנרות – לא היה בהם נס והם לא דלקו במשך כל השבוע, כי לא זה תפקידו של אברהם להאיר את הבית.

אבל שרה ורבקה שהן היו עיקר הבית ועליהם מוטל התפקיד לנהל ולחנך ולתת את הרוח והכיוון של הבית – הדלקת הנר שלהם בערב שבת המשיכה ודלקה באורח נס במשך כל השבוע, ונס זה מסמל את נתינת הכוח המיוחדת שניתנה לאישה אשר האור שהיא מאירה את הבית בערב שבת ימשך במשך כל השבוע.  ואף שאצל שרה ורבקה התקיים הדבר בגשמיות ואצל בנות ישראל הרגילות הנר לא דולק יותר מהרגיל, מכל מקום נס זה קיים ברוחניות וכל אחת שהיא בת שרה ורבקה, מקבלת את הכוח להאיר את הבית במשך כל השבוע.

טעם נוסף נאמר בירושלמי[8] ובאבות דרבי נתן[9] והוא טעם שלילי – לתקן את מה שחטאה חווה והכשילה את אדם הראשון בחטא עץ הדעת. וכך כותב אבות דרבי נתן "מפני מה מסרו מצוות נידה לאשה ולא מסרו לאיש? אלא שהיה אדם הראשון דמו של הקב"ה באת חוה ושפכתו, לפיכך מסרו לה מצוות נדה כדי שיתכפר על הדם ששפכה. מפני מה מסרו מתות חלה לאשה ולא לאיש? אלא שהיה אדם הראשון חלתו של הקב"ה טהורה, וטימאתו, לפיכך מסרו לה מצוות חלה כדי שיתכפר על החלה שטימאתו. מפני מה מסרו מצוות הנר לאשה ולא לאיש? אלא שהיה אדם הראשון נרו של הקב"ה היה מאיר בו לכל באי עולם וכיבתו, לפיכך מסרו לה מצוות הנר ונתחייבה בנר כדי שיתכפר על הנר שכיבתה". כלומר, בעת בריאת אדם הראשון לא הייתה מיתה בעולם ולאחר חטא עץ הדעת ניתן עונש המיתה, ואם כן חוה שהכשילה את אדם הראשון באכילת הפרי מעץ הדעת – היא כיבתה את אורו של אדם הראשון שהיה נרו של הקב"ה עולם, ולכן על האישה להדליק נר שבת בבית ולהאיר את העולם.

ומסיים אבות דרבי נתן "מכאן אמרו חכמים על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות לא בנדה לא בחלה ולא בהדלקת הנר". היינו שבשעת הלידה הוא זמן סכנה ואז השטן מקטרג[10] על אי שמירת והקפדת שלוש מצוות אלו.

ומכאן עולה חשיבות הדלקת הנרות שהיא מצווה מדרבנן והיא שקולה כמו נדה וחלה שהם מצוות דאורייתא.

•

למה מדליקים?

במקור הדין של הדלקת נרות אומרת הגמרא[11], "רבי ישמעאל אומר, אין מדליקים בעטרן מפני כבוד השבת". ומבארת הגמרא "מאי טעמא? אמר רבא, מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא". – הזפת ריחו רע ויתכן שידילק את הנר וילך למקום אחר. "אמר לי' אביי, ויצא!". "אמר לי' שאני אומר הדלקת נר שבת חובה". כלומר רבא מחדש "שאני אומר" שההדלקה היא חובה ולכן אינו יכול לצאת. ומבאר רש"י "שאין סעודה חשובה אלא במקום אור", ועל דרך זה כתבו התוס' "חובה היא שיסעוד במקום נר משום עונג". ומכיוון שצריך לאכול לאור הנר – אין להדליק בחומרים בעלי ריח רע כי אז לא יוכל לאכול לאור הנר אלא יצא למקום אחר.

ולפי זה, טעם הדלקת נרות השבת הוא חובה גמורה על כל אחד, ומשום עונג שבת לאכול לאור הנר.

טעם נוסף כותב המרדכי כדי שיהיה 'שלום בית' שלא יכשל בעץ ואבן, כי האדם השרוי בחושך אינו רואה כלום ויכול להיתקל בדברים, ולכן צריך להדליק אור בשביל לראות. ומובן ששלום בית כאן אין הכוונה בין איש לאשתו אלא התחושה של האדם בביתו.

שני טעמים אלו אינם חולקים אלא מוסיפים אחד על השני, ומכל טעם נלמד דין אחר:

הטעם של שלום בית מלמד שצריך להדליק נרות בכל החדרים בבית שמשתמשים בהם בשבת. ומצד טעם זה מספיק להדליק נר אחד בכל חדר, ובימינו שיש אור חשמל אין צריך להדליק בפועל בכל חדר אלא אפשר להדליק בחדר סמוך והאור נכנס משם לחדר זה. כמו כן, הנרות צריכים לדלוק עד שילכו לישון כדי שלא יכשל בשום דבר, ובימינו שיש אור חשמל צריך להשאיר שעון שבת עד שהולך לישון ורצוי שישאיר אור כל הלילה שאם יקום במשך הלילה יוכל לראות את הדרך.

הטעם של עונג שבת לאכול לאור הנר, מלמד שלא די בהדלקת נר כללי בחדר האוכל אלא צריך להדליק דווקא במקום האכילה סמוך לשולחן האכילה. כמו כן, מצד מצוות עונג שבת אפשר להדליק במקום האכילה הרבה נרות וכולם נחשבים למצווה כי זה חלק מהעונג שיהיה הרבה אור, ובלשון חז"ל ישנה מצווה ב'תוספת אורה'. 

וכך נפסק להלכה ברמ"א[12] אשר טעם זה של עונג שבת לאכול לאור הנר הוא הטעם העיקרי והוא עיקר המצווה, ולכן הנר העיקרי הוא הנר שמדליקים במקום האכילה ועליו צריכה בעלת הבית לברך.

אמנם, מי שרק ישן בביתו ואוכל במקום אחר כגון זוג נשוי ההולך לבית ההורים להתארח שם, צריך להדליק נרות בביתו, כיון שבמקום האכילה יש אור מהנרות שהדליקה בעלת הבית, ועליהם להדליק בביתם משום 'שלום בית'.

•

הלכה למעשה

אורחים המתארחים בבית אחרים ויש להם חדר מיוחד ללינה ובזמן שהם מתארחים החדר מיועד להם ובעל הבית אינו נכנס לשם, צריכה האישה האורחת להדליק נר בחדר בו היא ישנה ויכולה אף לברך על כך, כי חדר זה הוא בית המיוחד להם ומושכר להם לשבת זו ויש עליהם חיוב להדליק בביתם ואינם נפטרים בהדלקת בעל הבית בביתו שלו, ולכן יברכו על הדלקה זו.

ולמעשה כך נוהגים הספרדים שהאורחים מדליקים בחדר השינה ובברכה אבל לא ידליקו בחדר האוכל וזאת על פי דברי השולחן ערוך שאם יש שנים או שלושה אנשים האוכלים יחד במקום אחד, יש אומרים שכל אחד מברך על הנר שלו ויש מי שמגמגם בדבר "ונכון להיזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד"[13]. אבל הרמ"א כתב שאנו נוהגים כדעה הראשונה שכל אחד מברך לעצמו ואפילו שכולם מדליקים באותו מקום, והטעם הוא "שכל מה שנותספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית"[14]. ומטעם זה גם נשים מדליקות כולן בחדר האוכל ומברכות על הדלקה זו.

ועוד טעם כתב האשל אברהם מבוטשאטש, שכיוון שכל אשה מוחזקת במצווה זו מהאימהות הקדושות וכך הוא הסדר חוק ולא יעבור שכל נשואה מדליקה שתי נרות, לכן יש עליה חיוב הדלקה ויכולה לברך על כך. וטעם נוסף כתב בשמירת שבת כהלכתה שודאי שאם לא נתיר לאישה להדליק נרות כמנהג תמיד זה יגרום לה צער גדול, ולכן יש להתיר לה להדליק כרגיל. וכך כתב התהילה לדוד למעשה שנהגו שהאורחים גם מדליקים במקום האכילה ומברכים על הדלקה זו.

•

כל אישה ובת

מנהג חב"ד שכל ילדה (מגיל שלוש ואף לפני כן אם יודעת לדבר), מדליקה נרות שבת. וכך היה מנהג בית הרב הוא והרבי תיקן לפרסם לעודד ולעורר על הדלקת נש"ק גם לבנות קטנות. 

ובאמת דבר זה מצאנו גם בפרשת השבוע בעניין הדלקת הנרות על ידי רבקה שהרי כידוע היא הייתה אז בגיל 3 בלבד ואעפ"כ הדליקה נרות. ומכאן שהדלקת הנרות היא גם לבנות קטנות!

יש המתרצים שרבקה הייתה נשואה ולכן הדליקה. אבל כאשר מעיינים בלשון הפסוק רואים, שמיד לאחר שנאמר "ויביאה האוהלה שרה אמו", אומרת התורה "ויקח את רבקה ותהי לו לאישה". ומסדר הדברים בפסוק משמע שתחילה ראה יצחק שהנסים שהיו אצל שרה חזרו להיות אצל רבקה, ובזכות זה לקח את רבקה ותהיה לו לאישה כי ראיית הנסים גרמו לו להבין ולראות שרבקה אכן צדיקה ומתאימה לו. ואם כן רבקה החלה להדליק נרות עוד קודם החתונה ורק לאחר שראה שהנר דולק במשך שבוע שלם – הבין יצחק את גדולתה ולקח אותה לאישה. 

ומכאן שמדליקים נרות עוד קודם החתונה.

רעיון נוסף מבאר הרבי[15], על פי דברי הגמרא[16] "הרגיל בנר הויין לי' בנים תלמידי חכמים" ומבאר רש"י "דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה". ועוד כותב רש"י אשר המדר בנר זוכה לא רק לבנים תלמידי חכמים אלא גם לחתנים תלמידי חכמים.

ומבאר הרבי אשר בעבר ההורים היו סוגרים את השידוך לבת ולכן זכות האם בהדלקת הנרות שלה היתה עומדת לה לקחת חתן תלמיד חכם לבת. מה שאין כן בימינו (ובלשון הרבי "מצד סיבות שונות כך זה בפועל אם רוצים או לא רוצים"..), הבת היא בוחרת את החתן ומחליטה על זיווגה, וגם בבתים יראים ושלמים לא תמיד יש להורים אפשרות להתערב בעניין. ומשום כך צריכה הבת לרכוש את זכות וסגולת ההדלקה בעצמה, ולכן עליה להדליק נרות בעצמה כדי שזכות זו תעמוד לה לבחור חתן תלמיד חכם..

ועדיין מנהג הדלקת הנרות לבנות נתון בויכוח מסוים, כיצד יכולה הבת לברך על הדלקה זו והלוא ההלכה היא שהאימא מברכת על הנרות ופוטרת את כל בני הבית ואת כל הנרות שידליקו. ואכן יש שכתבו שתדליק הבת בחדר אחר ולא במקום הסעודה ולא תברך על כך, או תשמע את האמא מברכת על הנרות שלה בחדר האוכל ואז תלך הבת ותדליק בחדרה בלי ברכה. ולכן כתב עובדיה[17] להדליק בלא ברכה. והטעם הוא כי אורחים שיש להם חדר מיוחד – חלה עליהם חובה אישית להדליק נר בבית שלהם, אבל הבת אין לה חדר מיוחד שבבעלותה בלבד אלא היא חלק מבני הבית והיא נפטרת בהדלקת האם.

אבל המנהג שלנו הוא להדליק דווקא במקום הסעודה, ומנהגנו שכן מברכות, ונסמכים על דברי הרמ"א שנשים אורחות מדליקות גם במקום האכילה משום 'תוספת אורה' ואם כן דבר זה שייך גם בבנות שמוסיפות נר ומברכות על תוספת האורה.

ויש להעיר אשר ברור הדבר, שכאשר אין האימא שומרת מצוות ואינה מדליקה נרות לע"ע – יכולה וחייבת הבת להדליק נרות בבית ובברכה[18].

•

והנה, מי שאשתו לא בבית עליו להדליק בעצמו ובברכה ורצוי שיעשה זאת בעצמו כי המצווה מוטלת על בעל הבית, ומספיק שידליק שתי נרות ואינו צריך להדליק את כל מספר הנרות שאשתו נוהגת להדליק.

ויתירה מכך, גם כאשר האשה מדליקה נרות, מכל מקום גם לבעל יש מצווה להדליק נרות. וכך מספרת הגמרא אשר רב אבין היה "רגיל בנרות" ונולדו ממנו שני בנים גדולים, רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין. ומבאר התוס' אשר רב רבין בעצמו היה מדליק נרות נוסף על הדלקת אשתו. ואילו בבית אביו של רב שיזבי גם היו מדליקים הרבה נרות אבל רק האמא הייתה מדליקה, ונולד ממנה רק בן גדול אחד – רב שיזבי. ולכן למעשה יש מהאחרונים שכתבו שהבעל ישמע את הברכה מאשתו וידליק חלק מהנרות. ובפוסקים מובא בשם האריז"ל שטוב שהבעל יתקן את הנרות על ידי שיהבהב אותן ויכין אותם להדלקה[19].

ויש אומרים שמכאן המקור שהבעל מסדר את השעון שבת בערב שבת, כי בכך הוא מקיים חלק ממצוות הדלקת הנר לכבוד שבת.. ----[1] והדבר רמוז בשלוש המילים "האוהלה שרה אמו": 'האוהלה' הכוונה לנס הענן שהיה על האוהל ובכך הראה שהאוהל הזה הוא אוהל מיוחד ואינו כשאר האוהלים, ולכן כתוב 'האוהלה' בה' הידיעה. 'שרה' הכוונה לנס העיסה וכפי שראינו בפרשת וירא שאברהם התאמץ בעצמו להכין את כל האוכל למלאכים האורחים אבל את העיסה השאיר לשרה להכין "שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות". 'אמו' הכוונה לנס הדלקת הנר שהיא מצווה השייכת לאמא. 

[2] יחד עם קריאת מגילה, נר חנוכה, נטילת ידיים, עירובין, ברכות הנהנין והשבח, ואמירת הלל. יחד עם תריג המצוות דאורייתא יש כת"ר מצוות.

[3] לקו"ש חלק טו חיי שרה ג.

[4] ויש להעיר שיש כאן דין מעניין בקשר שבין הבעל לאשה בהדלקה: מחד חובת ההדלקה היא על הבעל והאישה נקראת שליח שלו (שוע"ר רסג סט"ו וקו"א ב), ומאידך, מפני הסיבות המבוארות בפנים, היא קודמת לו גם בעל כורחו ואינו יכול לומר שברצונו להדליק בעצמו ואינו רוצה לשלוח אותה כשליח (שוע"ר רסג ס"ה).  

[5] הלכות שבת פ"ה הלכה ג ושוע"ר רסג ס"ה.

[6] רסג ס"ג.

[7] יבמות סג ע"א.

[8] שבת פרק ב ה"ו והובא במגן אברהם ושוע"ר סימן רסג ס"ה.

[9] פרק ט.

[10] גמרא שבת לב ע"א.

[11] שבת כה ע"ב.

[12] רס"ג ס"י.

[13] כך כתב ביחווה דעת ח"ב סל"ג ובילקוט יוסף שבת א עמוד קמז. ומה שכתב החיד"א דכלה וחמותה רק אחת מברכת, הכוונה אם מדליקות בחדר אחד משא"כ אם הכלה מדליקה בחדרה המיוחד לה.

[14] שוע"ר ס"י ומשנ"ב סקל"ה בשם המג"א ומהרי"ל.

[15] לקו"ש חי"ז עמוד 146.

[16] שבת כג ע"ב.

[17] יחווה דעת ח"ב סימן לב.

[18] ומוסיף הרבי (לקו"ש חי"ז עמוד 146), שאם הבנות השומרות תומ"צ לא ידליקו בעצמן נרות בביתן, יהיה קשה מאד לשכנע את הבנות שאינן שומרות תומ"צ להדליק בעצמן. 

[19] אבל ברשימות כתב הרבי שאין נוהגים בהבהוב הנרות.