דרשת הלכה: דיני שבע ברכות

ב"ה

למה המתין יעקב שבוע לפני נישואיו לרחל? האם רווק המתחתן עם גרושה צריך לחגוג שבע ברכות? והאם זוג שחוגג מסיבת שבע ברכות במסעדה, צריך לברך שבע ברכות?

הקדמה

בפרשת ויצא מספרת התורה על נישואי יעקב ולאה, וכאשר גילה יעקב בבוקר שלאחר החתונה שלבן חמיו רימה אותו ונתן לו את לאה במקום את רחל, ביקש לשאת לאישה גם את רחל. לבן מסכים לכך ואומר ליעקב "מלא שבוע זאת ואתן לך גם את רחל" וכך היה: "ויעש יעקב כן וימלא שבוע זאת ויתן לו את רחל בתו לו לאשה".

מדוע היה יעקב צריך לחכות שבוע ולא יכול היה לשאת את רחל מיד?

מביא רש"י את דברי הירושלמי ש"משה רבנו תיקן להם לישראל שבעת ימי המשתה"[1], ואם כן שבוע זה שחיכה יעקב היו בשביל שבעת ימי המשתה של נשואיו ללאה.

למה שבע?

טעם תקנת שבעת ימי המשתה הוא כדי שהחתן ישהה עם כלתו וישמח אותה ויפייס אותה. וכך כותב הרמב"ם "תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח".

גדר שבעה ימים אלו אצל החתן הם כמו רגל, היינו כמו שבוע של סוכות או פסח. והלכה זו של שבעת ימי המשתה נוגעת לא רק לחתן והכלה אלא גם לסובבים אותו. כי מאחר ושבעת ימי המשתה הם אצלו כמו חג לכן הוא פטור מתחנון ואם בא החתן לבית הכנסת הוא אף פוטר את כל הקהל מאמירת תחנון. וכך נוהגים ספרדים ואשכנזים כאחד.

(וכל זה בחתן הנושא בתולה שצריכה פיוס של שבוע שלם ולא משנה אם זה נישואין ראשונים שלו או שניים, אבל כאשר לשניהם זה נישואין שניים אז צריך לשמח ולפייס אותה רק שלושה ימים[2].)

הלכה נוספת לומד הירושלמי מהפסוק "מלא שבוע זאת", שאין נושאים נשים בחול המועד כי "אין מערבין שמחה בשמחה" ומבאר התוס'[3] שכאשר עסוקים בשמחה צריכים להיות מונחים בזה לגמרי ואם יעשו שמחה נוספת, השמחה האחת תפריע לשנייה ואי אפשר יהיה לשמוח בשלמות (וזה משפיע גם על הסובבים אותו שהם מרגישים את הבלבול שלו), ומאחר ובמועד צריכים להיות בשמחה וכן בנישואין צריכים לשמוח, הרי אם יעשו נישואין במועד זה יפריע לשמחת המועד ולכן אין נושאים נשים במועד, כדי ש"יהיה לבו פנוי בשמחה"[4]. ומטעם זה היה צריך יעקב לחכות שבוע ולהשלים את שמחת הנישואין עם לאה ורק אז היה יכול לשאת את רחל וגם איתה לשמוח שבוע שלם ואילו היה מתחתן עם רחל בתוך השבוע של נישואי לאה, שמחת הנישואין עם רחל היו מפריעות לשמחת נישואי לאה (וכך גם נפסק להלכה[5] שהנושא שתי נשים צריך לשמוח עם כל אחת שבוע בפני עצמו).

והנה, הירושלמי כותב כלל אשר "אין למדין מקודם מתן תורה", כלומר כל הדברים שאנו עושים הם בגלל שכך ציווה הקב"ה במתן תורה או בגלל שכך תקנו חכמים לאחר מתן תורה ולא בגלל שכך עשו אבותינו לפני מתן תורה (ואין הבדל אם עשו מעצמם או שהקב"ה ציווה אותם). ולכן הלכה זו שצריך לחגוג שבעת ימי המשתה, אנו עושים זאת כי הייתה תקנת משה רבנו ואילו הסיפור של יעקב אבינו הוא רק אסמכתא וכעין ראיה לתקנה.

אבל בעניין אין מערבין שמחה בשמחה כותב הירושלמי שלומדים את זה מכך שיעקב אבינו חיכה שבוע אחרי נישואין עם לאה ורק אז נשא את רחל. והדבר תמוה והרי אין למדים מקודם מתן תורה?

ומבאר הרבי[6] אשר ישנו הבדל בין הלכה חדשה לבין הלכה הנובעת מהבנת דרך טבע בני אדם ומצבי הנפש:

הדין של חגיגת שבעת ימי המשתה הוא הלכה מחודשת שצריך לשמוח שבוע שלם, ועל זה מתאים הכלל שאין אנו לומדים הלכות ממה שעשו האבות לפני מתן תורה אלא אנו חוגגים שבעת ימי המשתה (רק) כי כך קבע משה רבנו לאחר מתן תורה.

משא"כ הדין של אין מערבין שמחה בשמחה הוא הלכה הנובעת מהבנת טבע בני אדם, שמאחר והטבע הוא שקשה לחגוג שתי שמחות שונות ולהיות מונח לגמרי כולו בשתיהם אלא שמחה אחת מפריעה לחברתה, ממילא מתבקשת ההלכה להפריד בין השמחות ולא לערבבם. והנה, דבר ברור הוא שבטבע בני אדם לא השתנה שום דבר בין לפני מתן תורה או לאחריה, וברגע שהתורה מעידה לנו שכך טבע בני אדם שקשה להיות שרוי בשתי שמחות יחד בצורה מלאה, מובן שגם לאחר מתן תורה כן הוא טבע בני אדם. ואם כן גם לאחר מתן תורה אנו נזהרים לא לערבב בין השמחות כי כך הוא טבע בני אדם עכשיו לאחר מתן תורה.

ונמצא שסיפור הנישואין של יעקב ורחל לא מחדש לנו הלכה שאין מערבים שמחה בשמחה, אלא רק מגלה לנו את הטבע שקשה לאדם לשמוח בצורה שלמה בשתי שמחות, וממילא אחרי מתן תורה כאשר חושבים מתי לעשות נישואין אנו יודעים שאין לערבב בין השמחות כי כן טבע בני אדם שקשה להם לשמוח בשלמות בשמחה.

•

אמירת שבע ברכות

והנה, דבר נוסף יש בשבעת ימי המשתה וזה אמירת 'שבע ברכות'. כלומר, חתן הנושא אישה פעם ראשונה בחייו (בין אם נושא בתולה ובין אם נושא אישה שהייתה כבר נשואה), הוא מאד שמח על נישואיו ולשם שמחתו תקנו לו חז"ל לברך שבע ברכות בסעודות השמחה שאוכל במשך ימי השבע ברכות[7] (אבל אם אצל שניהם הנישואין הם זיווג שני – כאן השמחה שלו פחותה והוא מברך שבע ברכות רק יום אחד[8]). ונמצא מכך שהשמחה שבוע שלם עם הכלה היא לצורך הכלה ועל שמחת החתן תקנו את הברכות.

והנה, בזמן הגמרא היו מקדשים את האישה כמה זמן לפני החתונה, וכעבור תקופה ואפילו לאחר שנה שלימה היו עושים את מסיבת החתונה. המסיבה הייתה נעשית במשך היום כלשון המשנה "בתולה נשאת ליום הרביעי"[9] ובמסיבה זו היו מעמידים כלונסאות ופורסים עליהם יריעת בד ומביאים לשם את החתן והכלה ו(עושים קידושין אם עדיין לא התקדשה, ואחר כך) מברכים שם שבע ברכות, ואמירת שבע ברכות אלו מתירים את החתן והכלה להתייחד. לאחר מכן היה החתן מכניס את הכלה לביתו (או למקום מיוחד שיהיה להם למשך השבוע) בפני עדים, ומקום זה נקרא חופה וכניסת הכלה לשם נקראת כניסה לחופה ומאז האישה נחשבת כנשואה לכל דבר.

במשך שבעת ימי המשתה היו[10] "מתייחדים החתן והכלה בחדר מיוחד ואין שום אדם נכנס אצלם, רק בעת שרוצים לשמח אותן ולאכול ולשתות עמהם", וידידים אלו שהיו באים לאכול עם החתן והכלה נקראים בני החופה. ישיבה והתייחדות זו של החתן והכלה באותו החדר במשך כל השבוע היא מצווה ולכן אם החתונה הייתה לפני חג הסוכות – החתן פטור מסוכה כיוון שהוא עסוק לשמח את אשתו ואינו יכול לשמח אותה בסוכה כיוון שהסוכה יש לה רק שלוש דפנות ופרוצה ברוח רביעית "ובוש שם החתן לשחק עם כלתו" כאשר כולם רואים (אבל כאשר יש דופן רביעית לסוכה אז החתן חייב בסוכה כי יכול לשבת שם עם הכלה שהרי הסוכה סגורה מארבע צדדים).

ויתירה מכך, גם אכילת הידידים עם החתן והכלה היא חלק ממצוות שמחת חתן וכלה, ומאחר ועליהם לאכול עם החתן והכלה דווקא באותו חדר שבו יושבים החתן והכלה במשך השבוע כי "אין עיקר שמחה אלא בחופה שהוא עיקר ישיבת החתן וכלה דהיינו מקום שהם מתייחדין שם", לכן גם בני החופה הללו פטורים מן הסוכה כי הם עסוקים במצוות שמחת חתן וכלה.

בימינו, הכניסה לחופה-בית החתן נעשית בחדר יחוד (ומכיון שצריך שהחתן יכניס את הכלה לביתו לכן כאשר שוכרים את האולם לחתונה, שוכר החתן גם את החדר יחוד שיהיה שלו) וכשמכניס את הכלה לשם הרי זה כניסה לחופה ומאז היא נחשבת נשואה לכל דבר[11]. במשך שבעת ימי המשתה נמצאים החתן והכלה בביתם.

ונחלקו הפוסקים האם כאשר עושים אירוע לכבוד החתן והכלה בתוך שבעת ימי המשתה, האם מברכים שבע ברכות: השולחן ערוך מביא את שיטת הרא"ש והטור שמברכים שבע ברכות רק בסעודה המתקיימת בבית החתן והכלה, וזאת כפי שהיה נוהג בזמן הגמרא שהחתן והכלה שמחים בחדרם וכשנכנסים ומוסיפים להם בשמחה שיש להם שם – אז מברכים שבע ברכות. אבל כאשר החתן והכלה יוצאים ממקומם למקום אחר שאינו ביתם – אין מברכים שבע ברכות אפילו שיש פנים חדשות.

(וכותב הרדב"ז[12] שאם עברו לבית אחר מחמת שאין בית החתן והכלה מכיל את כל האורחים, אז ודאי מברכים כל ברכות נישואין כי שמחת החתן והכלה עוברת לבית זה המכיל את כל המשמחים אותם.)

אבל הארחות חיים והמאירי והראב"ד סוברים שגם בסעודה הנערכת לכבוד החתן והכלה מחוץ לביתם – מברכים כל השבע ברכות. וטעם הדבר כותב המהר"ל מפראג שבזמנם שהיו מייחדים חדר פרטי לחתן ולכלה – היה הבדל אם הסעודה נערכת באותו בית או שבמקום אחר, אבל בימינו שאין מייחדים חדר לחתן ולכלה, אין הבדל בין אם הסעודה נערכת בבית שלהם או בבית אחר[13].

ולמעשה מנהג הספרדים לברך רק כאשר הסעודה נערכת בבית החתן והכלה וכדברי השולחן ערוך שהביא רק את דעת הרא"ש, וכך כתב בשו"ת יביע אומר[14]. אבל האשכנזים נהגו להקל בזה ולברך שבע ברכות בכל סעודה הנערכת לכבוד החתן והכלה בכל מקום.

•

כאשר נכנסים לאכול עם החתן והכלה אנשים נוספים והם מונים (לפחות) 10 אנשים גברים מעל בר מצווה (כולל החתן), ויש שם גם 'פנים חדשות', אומרים בזימון שהשמחה במעונו ולאחר ברכת המזון מברכים שבע ברכות.

סעודה זו צריכה להיות מורכבת מאכילת לחם או מיני מזונות בשיעור המחייב ברכת המזון, ונוהגים שלפחות שבעה יאכלו לחם ועוד שלושה יטעמו כזית פירות וכיוצ"ב[15]. כמובן שסעודות אלו אינם חובה אלא רק אם אכלו ושימחו את החתן והכלה אז צריכים לברך את הברכות הללו. ובקהילות שונות נהגו לא לעשות בכל סעודות שבע ברכות בשבעה ימים אלו[16], ובימינו נוהגים רבים להשתדל לעשות סעודה מיוחדת בכל יום מימי השבע ברכות ולהזמין פנים חדשות ולברך שבע ברכות.

'פנים חדשות' צריך להיות גבר מעל בר מצווה, וכותב רבנו אברהם בן הרמב"ם בשם אביו שצריך שיהיו לפחות שתי פנים חדשות בסעודות כפי שמורה הלשון 'פנים חדשות' לשון רבים. וכ"כ בשו"ת יביע אומר. אבל האשכנזים נהגו להקל שמספיק אחד[17].

כמו כן לכתחילה צריכים הפנים חדשות להיות נוכחים בשעת אמירת שבע ברכות, ואם הלכו להם לפני הברכות – לא מברכים את שבע הברכות, ויש מקילים בזה בדיעבד[18].

ופנים חדשות כותב השולחן ערוך שהכוונה היא למישהו שלא השתתף עדיין בשמחת החתן והכלה הללו ועכשיו כשבא לאכול עם החתן והכלה זה משמח אותם כל כך עד שהמבשלים היו מוכנים לכבד את האורח ולבשל עוד אוכל במיוחד בשביל האורח (אבל אין צריכים שבפועל יבשלו עוד אוכל בשבילו). ורבים מהפוסקים מקילים אפילו אין הפנים חדשות חשובים כל כך וכ"כ ביביע אומר להקל.

ולדעת הרמב"ם פנים חדשות הוא מי שגם לא השתתף בכלל בשמחה וגם לא שמע ברכות נישואין בחופה, אבל אם היה בחופה – הרי זה נחשב שכבר השתתף בשמחת חתן וכלה ואינו נחשב פנים חדשות.

אבל לדעת הרא"ש פנים חדשות יכול להיות גם מי שהיה בחופה ובתנאי שלא השתתף בסעודת החתונה או אחת מסעודות השבע ברכות (אפילו אם לא שמע שם שבע ברכות, וכן אם לא אכל בסעודה אבל כן שמע את אמירת השבע ברכות, גם כן אינו נחשב יותר לפנים חדשות בסעודות האחרות[19]). וכותב השולחן ערוך[20] שכך פשט המנהג כדעת הרא"ש שגם מי שהיה בחופה נחשב לפנים חדשות ובתנאי שלא השתתף בסעודת החתונה (והוא משמח את החתן והכלה בהשתתפותו).

ולפי שתי דעות אלו צריך שהפנים החדשות ישתתף בסעודה ויאכל גם כן. וכך נראה שיטת השולחן ערוך שצריך שהפנים חדשות יאכל. אבל הרמ"א מביא את הר"ן הסובר שאין האורח צריך לאכול בסעודה אלא די בכך שמקשיב לברכות.

אמנם בשבת אין צריך פנים חדשות כי השבת עצמה היא פנים חדשות הגורמות שמחה ולכן בסעודת ליל ויום שבת שבע ברכות, מברכים את כל הברכות גם אם אין פנים חדשות. ובסעודה שלישית גם כן נוהגים לברך שבע ברכות וכותב הרמ"א הטעם לכך כי בדרך כלל יש שם פנים חדשות "ויש אומרים מטעם דרגילין לדרוש והדרשה הוי כפנים חדשות".

•

לסיום יש להוסיף סוגיה הנידונה בפוסקים, איך מחשבים את שבעת ימי המשתה לענין איסור מלאכה, אמירת שבע ברכות בסעודה ופטור אמירת תחנון:

הרמ"א[21] כותב שתחילת שבעת ימי המשתה מתחילים מיד לאחר אמירת ברכות הנישואין בחופה. ומפרש החלקת מחוקק שכוונת הרמ"א שלא מחכים לתחילת סעודת החתונה, ולכן אם החופה הסתיימה בארבע בצהרים והסעודה הייתה בשבע בערב – שבעת ימי המשתה התחילו בשעה ארבע אחר הצהריים.

ולעניין סיום שבעת ימי המשתה, יש הסוברים שמחשבים שבוע שלם מעת לעת, דהיינו אם החופה הסתיימה ביום רביעי בשעה 4 אחר הצהריים, שבעת ימי המשתה מסתיימים ביום רביעי הבא בשעה 4.  אבל הגינת ורדים[22] ועוד פוסקים סוברים שאומרים מקצת היום הראשון ככולו, ולכן אם החופה הסתיימה בשעה 4 אחר הצהריים כשעדיין היה יום – הזמן שבין החופה לשקיעה נחשב כבר כיום אחד משבעת ימי המשתה. ולכן כאשר החופה הייתה ביום רביעי בשעה 4 אחר הצהריים, שבעת ימי המשתה מסתיימים ביום שלישי בערב, כי יום רביעי אחרי החופה נחשב ליום אחד.

אמנם כאשר החופה הייתה בלילה אחרי צאת הכוכבים – לכל הדעות שבעת הימים מתחילים מרביעי בלילה (ליל חמישי) ונמשכים עד צאת הכוכבים של ליל חמישי בשבוע הבא.

ולהלכה נוטים רבים מהפוסקים לחלק בין איסור מלאכה ואמירת שבע ברכות לבין תחנון: לעניין אמירת שבע ברכות אשר ספק ברכות להקל, אומרים מקצת היום ככולו ולא מונים שבעה ימים מעת לעת, ואם החופה הייתה ביום רביעי בשעה 4 בצהריים – שבע ברכות אחרון אפשר לעשות עד יום שלישי בערב (וצריך שגם ברכת המזון תהיה ביום שלישי ואם התחילה הסעודה בשלישי אחר הצהריים ונמשכה אל ליל רביעי – אין אומרים שבע ברכות). אבל לעניין תחנון מקילים שאין אומרים תחנון החתן והקהל עד סיום מעת לעת מהחופה, ואם החופה הסתיימה ביום רביעי בשעה 4 בצהריים, והתפללו מנחה לפני שעה – אין אומרים תחנון. לאחר שעה זו אומרים תחנון. וכך פוסק המשנה ברורה[23].

ובשו"ת יביע אומר[24] כתב שאם החופה הייתה ברביעי וחדר יחוד היה בליל חמישי – לעניין תחנון הולכים אחרי חדר יחוד ואין החתן אומר תחנון עד יום רביעי בערב. אבל לעניין שבע ברכות הולכים אחרי שעת החופה.

ורבנו הזקן[25] כותב שאין אומרים תחנון כל שבעת ימי המשתה כי "כל ז' ימי המשתה הם לו כרגל ואפילו ביום ח' לחופתו בשחרית אין נוהגים ליפול על פניהם כיון שהיתה החופה סמוך לערב (ולא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא)", ומשמע שמחשבים את שבעת ימי המשתה מעת לעת. ויש הרוצים לומר שכוונת רבנו היא רק לענין תחנון שהרי בכך עוסק שם בהלכה זו. אבל אבי מורי הגרמ"ש אשכנזי ז"ל היה פוסק הלכה למעשה בשם הרב גרליק ז"ל רבו הראשון של כפ"ח, אשר גם שבע ברכות אפשר לומר עד יום שמיני בעת ההיא, כי רבנו הזקן (אינו תולה את אי אמירת התחנון בספק כשאר הפוסקים, אלא) תולה את אמירת התחנון בהגדרה של ז ימי המשתה, ועל זה כותב רבנו "ולא נשלמו ז' ימים עד יום ח' בעת ההיא", ומשמע כוונתו ששבעת ימי המשתה נשלמים רק בסיום ז' ימי המשתה מעת לעת, ואם כן כל זמן שהחתן עדיין בתוך שבעת ימי המשתה – אפשר לברך שבע ברכות. ----[1] רמב"ם תחילת הלכות אבל.

[2] ובחור שנושא מישהי שאצלה זה כבר נישואין שניים, מן הדין היה צריך לשמח אותה רק שלושה ימים, אבל המנהג הוא שמשמח אותה שבוע שלם וזאת מפני שהוא חייב בשבע ברכות במשך שבוע שלם כי אצלו זה נישואים ראשונים "ואינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים" (לשון הר"ן כתובות ב ע"א מדפי הרי"ף ד"ה אחת), ולכן הוא גם נשאר בבית כל השבוע. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך אבהע"ז סימן סד ס"ב.

[3] מועד קטן ח ע"ב ד"ה לפי שאין

[4] ויש להעיר שמותר לשאת נשים בערב החג אף ששבעת ימי המשתה יהיו בשבעת ימי החג, וכתבו הפוסקים (חלקת מחוקק ובית שמואל אבהע"ז סו"ס סד) טעם הדבר, כי עיקר השמחה היא בחתונה עצמה ולכן הבעיה של עירוב שמחה בשמחה הוא דווקא כאשר עושה את החתונה בתוך המועד או בתוך שבעת ימי המשתה של נישואין אחרים.

[5] אבן העזר סימן

[6] לקו"ש ח"א שיחת ויצא.

[7] שו"ע אבהע"ז סימן סב ס"ו.

[8] ואם לחתן זה זיווג שני ולכלה זיווג ראשון, גם כן מברך החתן שבע ברכות במשך שבעה ימים אף שכבר היה נשוי פעם, כי כאן שמחתו גדולה שהרי הוא נושא בתולה.  

[9] וכך אומרת הגמרא כתובות ה ע"א "דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים", ומבאר רש"י ונבעלת בחמישי "משתחשך ברביעי ותיכנס ליל חמישי".

[10] הציטוטים להלן הם משוע"ר סימן תרלט ס"י.

[11] וביציאתה מדר היחוד היא חייבת בכיסוי ראש כדין נשואה ולכן נוהגים הספרדים לעשות חדר יחוד בסוף החתונה כדי שרק אז תתחייב בכיסוי ראש, ואכמ"ל.

[12] ח"ד סימן רמט.

[13] ביאור אחר כתב הט"ז, שגם הרא"ש הסובר שאין מברכים בסעודה הנערכת מחוץ לבית החתן והכלה, זה נאמר רק אם סתם הולכים לאכול במקום אחר, אבל אם נערכת באותו מקום סעודה מיוחדת המיועדת להוסיף בשמחת החתן והכלה, הרי אז אפשר לברך גם שם כל השבע ברכות לכל הדעות. ובסידור דרך חיים כתב שבאותו בית בו נערכת הסעודה, צריך לייחד לחתן ולכלה חדר מיוחד ואז זה נחשב כמקום שלהם וממילא אפשר לאכול ולברך שם שבע ברכות.

[14]

[15] שואל ומשיב מהדות"ל ח"א סימן קצח, שו"ת יביע אומר ח"ג סימן יא. ובפת"ש סימן סב סק"ח הביא זכור לאברהם הסובר שמספיק אשר ששה יאכלו לחם וארבע אין צריכים לאכול כלום.

[16] ים של שלמה כתובות פ"א סימן יב.

[17] וכ"כ הב"ח בסימן סב ואחריו החלקת מחוקק סק"ט והבית שמואל סק"ד. ובשדי חמד כתב שבמקום שנהגו לסמוך על אחד לפנים חדשות – זה מספיק.

[18] ראה הנשואין כהלכתם עמוד תקכו הערה 135 ושם נסמן.

[19] ריטב"א כתובות ז ע"ב בשם רבותיו.

[20] סימן ס"ב ס"ז.

[21] סימן סב ס"ו.

[22] הובא בפתחי תשובה סימן סב סקי"ב.

[23] או"ח סימן קלא סקכ"ו.

[24] ח"ה סימן ז.

[25] או"ח סו"ס קלא.