ב"ה
האם אישה שהדליקה את האור בסלון בערב שבת חייבת גם להדליק נר שבת, או שמן הדין נפטרה בהדלקת הנורה החשמלית?
פתיחה
מצוות הדלקת נרות בערב שבת וחג, היא אחת משבע מצוות דרבנן[1] וקבלה בידינו שהיא תקנה מימות משה רבנו[2], אשר חובה על כל אחד ואחת מישראל שיהיה בביתם נר דלוק לכבוד שבת.
ואף שהמצווה נוטלת על בעל הבית לדאוג שיהיה נר בביתו, בכל זאת מנהג ישראל שהאישה היא המדליקה את נרות השבת.
שאלה
ויש לעיין האם יוצאים ידי חובת הדלקת הנרות בהדלקת אור חשמל.
סקירה הלכתית
בדבר זה נחלקו גדולי ישראל מאז יצור החשמל ועד לדורנו, יש מתירים ויש אוסרים. יש המתירים בפנס ולא באור חשמל, ויש המתירים רק בנורות להט ולא בפלורסנט.
טעם האוסרים[3] הוא כי הדלקת אש פירושה שיש לפנינו צבור חומר דליק כשמן או חלב בכמות המספיקה לדלוק עד הלילה ומדליקים אותו פעם אחת, ומכוח הדלקה זו ממשיך החומר ודולק כל הזמן. ונמצא שהדלקת האש בערב שבת היא פעלה את אור הנר בשבת עצמה.
מה שאין כן בחשמל שזרם החשמל אינו נמצא לפנינו אלא לוחצים על המתג והמתג מסיר את ההפרדה בין החוטים ועל ידי כך נוצר מעגל חשמלי ונמשך זרם והזרם מדליק את הנורה, וכל רגע ורגע שיש מעגל חשמלי נוצר ונמשך ומגיע כוח חשמל חדש מתחנת הכוח והוא ממשיך ומדליק את הנורה. ונמצא מכך שבהדלקת חשמל אין לפנינו את החומר המדליק כי הוא יבוא רק בהמשך וזה נחשב כמדליק נר בלי כמות מספיקה שידלק בשבת ואין מקיימים בזה מצוות הדלקה.
זאת ועוד: בהדלקת נר השמן לפנינו וכאשר מדליק – כל זמן משך ההדלקה נחשב שנעשה מכוחו כי הוא הבעיר את האש. אבל בחשמל מאחר והזרם אינו לפנינו אלא יבוא אחר כך כתוצאה מהמעגל החשמלי, נמצא שעצם הלחיצה על המתג היא אכן הדלקה מכוחו של המדליק כי הוא גורם את חיבור הזרם וההדלקה בשניה הראשונה, אבל זה שהנר דולק בהמשך זה בגלל שמאחר ויש מעגל חשמלי לכן מגיע עוד זרם וממשיך להפעיל את הנורה. ואם כן זה שהנורה דולקת ברגע השני זה לא בא מכוחו ופעולתו הישירה של המדליק אלא מכוח כוחו דהיינו כתוצאה מכך שיש כאן מעגל חשמלי לכן מגיע זרם חדש ומדליק את הנורה. והמצווה היא להדליק נר היינו בידיים ולא בכוח שני.
טענה נוספת היא שהמצווה היא להדליק היינו פעולה אקטיבית של הבערה, ואילו המתג אינו מדליק את האש אלא רק מסיר את המונע המפריד וממילא נוצר מעגל חשמלי, ואם כן הדלקת המתג היא רק 'גרמא' היוצר את ההדלקה ואינה הדלקה אקטיבית.
ועל כך מתרצים המתירים[4] שעיקר המצווה בהדלקת הנרות היא שיהיה נר דלוק ויהיה אור מאיר בבית וכלשון הרמב"ם "אחד האנשים ואחד הנשים חייבים שיהיה בבתיהם נר דלוק בשבת", אלא שהאור צריך לבוא על ידי מעשה של האדם לכבוד שבת (ולכן נר הדולק ביום ששי לצורך היום ולא לכבוד שבת – אין יוצאים בו ידי חובה וצריך להדליק נר אחר או לכבות נר זה ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת). ואם כן כאשר עושה מעשה של הדלקה על ידי לחיצה על המתג ומעשה זה נעשה לכבוד שבת וכתוצאה ממעשה זה הבית מאיר – די בכך לקיים מצוות הדלקה, ולא אכפת לנו אם זה נעשה בגרמא או בכוח שני, כי סוף כל סוף האור בא כתוצאה ממעשה שעשה במיוחד לכבוד שבת. ומביאים לכך ראיה מהדין שאשה ששכחה להדליק נר ונזכרה בבין השמשות בדיעבד יכולה לומר לגוי להדליק והיא תברך על ההדלקה כי העיקר הוא שיהיה נר דלוק ומאיר, והוא הדין בחשמל.
אמנם לגבי הטענה הראשונה שבנר רגיל כל חומר האש נמצא לפנינו ואילו בחשמל אין הזרם לפנינו ונחשב כמדליק נר שאין לו אפשרות – במצבו העכשווי – לדלוק עד הלילה, הגרש"ז אוירבעך[5] והרב אבא שאול בשו"ת אור לציון[6] נטו לקבל טענה זו ולכן כתב שאפשר לקיים הדלקת נרות רק בפנס עם בטריות או בחשמל מגנרטור שכוח החשמל נמצא לפנינו והדלקנו אותו בערב שבת וכל השבת האור דולק מכוח ההדלקה בערב שבת וזה דומה לנר רגיל, משא"כ חשמל רגיל. אמנם בספר ילקוט יוסף כתב לבאר בשם אביו הרב ז"ל שמאחר והחשמל נמשך כל הזמן ללא הפסק, הרי בשעת ההדלקה נחשב כאילו כל כוח החשמל לפנינו (ואין זה נחשב כאילו הדליק בלי מן ואחר כך הוסיף את השמן).
טענה נוספת עלתה שההדלקה צריכה להיות באש הדולקת בשמן ופתילה ואילו החשמל העובר בחוט הלהט אינו חשוב אש. ועל כך השיבו המתירים אשר חוט להט דינה כגחלת של מתכת שכאשר מבעירים אותה היא חשובה אש. ומטעם זה כתבו לחלק בין נורות של חוט להט לנורות ניאון (פלורוסנט וה"ה לנורות לד), שהאש בהם לא באה על ידי חימום חוט להט אלא על ידי הצתת גז ואלקטרונים שהם יוצרים את פעולת האור ואם כן אין בהם אש בוערת.
ובילקוט יוסף כתב שגם בפלורוסנט אפשר לקיים מצוות הדלקה כי ההדלקה נעשית על ידי הצתת ניצוצות בסטרטר ואם כן האור בא על ידי ניצוץ אש. ובספר החשמל בהלכה כתב שבתוך הסטרטר יש חוט להט קטן ולכן המדליק פלורוסנט בשבת חייב משום מבעיר. ואם כן אפשר לקיים בזה גם מצוות הדלקת נרות שבת.
ולהלכה למעשה, הסכמת רוב הפוסקים שצריך להדליק בנרות ממש כפי שתקנו חז"ל ואם נמצא במקום שאין לו נרות, יעשה מאמץ להשיג לפחות נר אחד כראוי. ומאידך, הדלקת אור בשבת היא איסור דאורייתא של מבעיר אש ולכן בשעת הדחק שאין נרות, אפשר לסמוך על הדלקת חשמל ואף לברך על כך, וכ"כ ביביע אומר[7] ובילקוט יוסף[8] ובספר שמירת שבת כהלכתה ועוד.
•
החיוב להדליק לתוספת אורה
אמנם כאן מתעוררת השאלה לצד השני: הדלקת נרות הייתה מתאימה בזמן העבר שלא היה חשמל והנרות היו מאירים את הבית ומכבדים ומענגים את השבת, אבל בימינו שיש חשמל ויש כבר אור – מה העניין בהדלקת הנרות? וכלשון הגמרא "שרגא בטיהרא מאי אהני" (=נר באור יום מה מועיל)? ויתירה מכך, לכאורה ברכת הדלקת הנרות היא ברכה לבטלה כי יש כבר הרבה אור?
[ואכן יש אנשים בישוב הישן בירושלים שנוהגים עד היום שבשבת (ועכ"פ בליל שבת) לא משאירים אור דולק בחדר האכילה וכך הדלקת הנרות היא בשלמות כי הנרות יוצרים את האור.]
ובאמת רבים מן הפוסקים בדור האחרון[9] סוברים שכדאי וצריך לכבות את האור לפני הדלקת הנרות ואז האישה לפני וסמוך להדלקת הנרות היא תדליק את החשמל ואחר כך מיד תדליק נרות ותברך עליהם ותכוון לפטור גם את אור החשמל, וכך יוצא שהן אור החשמל והן אור הנרות הודלקו במיוחד לכבוד שבת. עוד אפשרות ישנה, לכבות את אור החשמל לפני הדלקת נרות והאישה תדליק נרות ותברך עליהם ואחר כך ידליק משהו מבני הבית את האור, וכך יוצא שבשעת הדלקת נרות לא היה אור והנרות הם היחידים (באותו רגע של הדלקת הנרות) הגורמים שיהיה אור בבית בשבת.
אמנם רבים לא נוהגים כך ולא מקפידים על כך, וכ"כ בילקוט יוסף[10] שמנהגינו פשוט שאין מקפידים לכבות את החשמל לפני הדלקת הנרות של שבת, ואין בזה חשש ברכה לבטלה. וכן למחמירים לכבות את החשמל בכל שבת, ביו"ט שחל בערב שבת או במוצאי שבת החשמל דולק מאתמול וכאשר מדליקים את הנרות החשמל דולק כרגיל ולא תמיד אפשר לכוון את השעון שבת שיכבה את האור בשעה המיועדת להדלקת נרות ביום הבא, ונמצא שמדליקים את הנרות בשעה שהאור דולק. ויש לעיין בטעם הדבר.
והנה, שני טעמים נאמרו למצוות הדלקת נרות: א. כתבו רש"י ותוס' משום עונג שבת[11] כי אדם נהנה כאשר יש לו אור ויכול לעשות דברים לאור הנר כגון ללמוד ולקרוא וכדומה, ובמיוחד יש עונג שבת לאכול לאור הנר. ב. טעם נוסף כותב המרדכי כדי שיהיה 'שלום בית' שלא יכשל בעץ ואבן, כי האדם השרוי בחושך אינו רואה כלום ויכול להיתקל בדברים, ולכן צריך להדליק אור בשביל לראות (ומובן ששלום בית כאן אין הכוונה בין איש לאשתו אלא התחושה של האדם בביתו)[12].
שני טעמים אלו אינם חולקים אלא מוסיפים אחד על השני, ומכל טעם נלמד דין אחר:
הטעם של שלום בית מלמד שצריך להדליק נרות בכל החדרים בבית שמשתמשים בהם בשבת כדי שלא יתקל שם בשום דבר. ומצד טעם זה מספיק להדליק נר אחד בכל חדר. כמו כן, הנרות צריכים לדלוק עד שילכו לישון כדי שלא יכשל בשום דבר. ואכן בימינו שיש אור חשמל אין צריך להדליק בפועל בכל חדר אלא אפשר להדליק בחדר סמוך והאור נכנס משם לחדר זה, וכן צריך להשאיר שעון שבת עד שהולך לישון ורצוי שישאיר אור כל הלילה שאם יקום במשך הלילה יוכל לראות את הדרך.
הטעם של עונג שבת לאכול לאור הנר, מלמד שלא די בהדלקת נר כללי בחדר האוכל אלא צריך להדליק דווקא במקום האכילה סמוך לשולחן האכילה. כמו כן, מצד מצוות עונג שבת אפשר להדליק במקום האכילה הרבה נרות וכולם נחשבים למצווה כי זה חלק מהעונג שיהיה הרבה אור, ובלשון חז"ל ישנה מצווה ב'תוספת אורה'.
וכך נפסק להלכה ברמ"א[13] אשר טעם זה של עונג שבת לאכול לאור הנר הוא הטעם העיקרי והוא עיקר המצווה, ולכן הנר העיקרי הוא הנר שמדליקים במקום האכילה ועליו צריכה בעלת הבית לברך.
ובהדלקת הנרות לתוספת אורה נחלקו המחבר והרמ"א: המחבר לומד שאין מברכים על כך ואילו הרמ"א סובר שכן מברכים על כך[14]. ולפי זה יש מתרצים שבימינו הדלקת הנר היא כתוספת אורה על אור החשמל ולשיטת הרמ"א[15] ניתן לברך על כך[16].
[ולשיטת השולחן ערוך הסובר שאין מברכים על תוספת אורה, כותב בספר ילקוט יוסף[17] אשר ישנה הלכה שהנר חייבים להדליקו לכבוד שבת דווקא, ונר שהודלק להאיר ביום ששי אין בו מצווה וצריך להדליק נר חדש לכבוד שבת. ואם כן הדין הזה שאין מברכים על נר שני לתוספת אורה הוא רק כאשר הנר הראשון היה למצווה ואז יוצא שהנר השני הוא לתוספת אורה, אבל סתם הדלקת חשמל אינה פעולה המיוחדת לכבוד שבת אלא אדם מאיר את ביתו כמו בכל יום, ולכן אין בהדלקה זו משום מצווה והמצווה מתקיימת רק בנרות שמדליק עכשיו ואפשר לברך עליהם (משא"כ אם מדליק את החשמל לשם מצוות הדלקת נרות שיוצא בזה ידי חובה כדלעיל בהרחבה).]
ובספר שמירת שבת כהלכתה[18] הביא ביאור נוסף מהגרש"ז אוירבעך אשר היום שיש חשמל ובדרך כלל לא משתמשים בנרות, הרי ההדלקה דווקא בשמן או בנרות היא מיוחדת לשבת בהדלקה זו מתבטאת השבת וכניסת השבת. ואם כן עצם ההדלקה היא הגורמת הנאה ושמחה כי ההדלקה היא כל כולה לכבוד השבת והיא מסמלת את כניסת השבת.
ועוד טעם מביא שם, אשר תחילת התקנה הייתה להדליק נרות ממש ודווקא במקום שהאור יגרום עונג שבת וכו', אבל מאחר ונשים מאד מקפידות על מנהג זה להדליק ולברך (עד כדי כך שאישה שלא הדליקה נרות ונזכרה בבין השמשות, מותר בדיעבד לומר לגוי שידליק והיא תברך על ההדלקה, כי ההדלקה מאד חשובה לנשים ונקראת 'צורך גדול' שהתירו לומר לגוי לעשות את המלאכה בבין השמשות), לכן מנהג זה להדליק נרות לכבוד שבת הפך להיות 'מנהג חשוב' שעומד בפני עצמו ומקיימים אותו בכל מצב גם אם לא נתקיימו התנאים המקוריים לתקנה, ובכל ערב שבת כל אישה נשואה מקבלת ומכניסה את השבת בהדלקת הנרות בין אם יש אור אחר מהחשמל ובין אם לאו. ובילקוט יוסף הוסיף על דבריו אשר יש לנו כלל דבמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל וכיוון שכבר פשט המנהג בכל ישראל להקפיד על הדלקת נרות ולהדליק גם כאשר אור החשמל דולק – אפשר להדליק תמיד בלי לחוש לברכה לבטלה.
הלכה למעשה
ולפי זה מובן עוד יותר החשיבות להדליק נרות שבת במקום האכילה דווקא, כי מאחר ויש אור חשמל בבית הרי החשמל הוא הגורם שלא יכשל בעץ ואבן וכן החשמל גורם הנאה של אור, ונמצא שמקיים מצוות עונג שבת רק בנרות שבמקום האכילה כאשר אוכל לאורם.
והדבר נוגע למעשה במקרה שישן בביתו ואוכל סעודת ליל שבת במקום אחר, כגון זוג נשוי ההולך לבית ההורים להתארח שם, צריך להדליק נרות בביתו, כיון שבמקום האכילה יש אור מהנרות שהדליקה בעלת הבית, ועליהם להדליק בביתם משום 'שלום בית' והנרות צריכים להיות ארוכים שידלקו עד שהם יחזרו ולא יכשלו בשום דבר מחמת הנרות שהדליקו בבית.
ולפי זה, בימינו שהחשמל מאיר והוא הגורם שלא יכשל בעץ ואבן ואין צריך לאור הנרות, אם כן הנרות לא פועלים כלום ולכן יש הכותבים שבאמת עליהם להדליק את הנרות בחדר שאין בו אור חשמל כי רק כך הם יהנו מהנר. אפשרות נוספת היא לכבות את החשמל בעת הדלקת הנרות או שהאישה תדליק בעצמה את החשמל מיד לפני הדלקת הנרות, כדלעיל.
ולפי דברי הרב אוירבעך שההדלקה היא מנהג חשוב ומדליקים בכל אופן – יכולים להדליק כרגיל בביתם אף שהנרות לא יצילו אותם ממכשול.
ובספר פסקי תשובות[19] הביא שידליקו נרות ארוכים שידלקו עד שיחזרו לביתם, וכאשר יבואו לביתם יאכלו משהו לאור הנרות וכך יוצא שהנרות הודלקו במקום אכילה, וכבר אמרנו שמקיימים מצווה באכילה לאור הנרות גם כאשר יש חשמל דולק. ----[1] יחד עם קריאת מגילה, נר חנוכה, נטילת ידיים, עירובין, ברכות הנהנין והשבח, ואמירת הלל. יחד עם תריג המצוות דאורייתא יש כת"ר מצוות.
[2] פסיקתא זוטרתי שמות לה, ג. ובשו"ת חת"ס או"ח סימן קסח כתב מהיראים שהדלקת נרות היא חיובה דבר תורה.
[3] האוסרים הם המהרש"ג והראגאטשובי והרב מטשיבין ועוד רבים. וראה פסקי תשובות סימן רסג הערה 93 וש"נ.
[4] ראה בהרחבה שו"ת הר צבי להרב פראנק או"ח סימן קמג, ואו"ח ח"ב סימן קיד. ונלקטו הדברים בהרחבה בקונטרס אחרון ג בהוספות לספר ילקוט יוסף על סימן רסג.
[5] שש"כ פרק מג הערה כב.
[6] חלק ב פי"ח תשובה יג.
[7] ח"ב סי"ז
[8] שבת ח"א עמוד קלח.
[9] חזון עובדיה שבת ח"א עמוד רטו, שש"כ פרק מג אות לד. וראה תשובות והנהגות ח"א סימן ערב שכן נהג הגר"מ פיינשטיין בביתו.
[10] על סימן רסג קונטרס אחרון ד בסופו. וכתב שם שאמר לו אביו ז"ל שמה שכתב בחזון עובדיה שראוי ונכון לכבות את החשמל לפני הדלקה, כוונתו הייתה ממידת חסידות ולא מן הדין וכך היה נוהג מור אביו בעצמו שלא לכבות את החשמל בהדלקת הנרות.
[11] במקור הדין של הדלקת נרות אומרת הגמרא (שבת כה ע"ב), "רבי ישמעאל אומר, אין מדליקים בעטרן מפני כבוד השבת". ומבארת הגמרא "מאי טעמא? אמר רבא, מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא". – הזפת ריחו רע ויתכן שידליק את הנר וילך למקום אחר. "אמר לי' אביי, ויצא!". "אמר לי' שאני אומר הדלקת נר שבת חובה". כלומר רבא מחדש "שאני אומר" שההדלקה היא חובה ולכן אינו יכול לצאת. ומבאר רש"י "שאין סעודה חשובה אלא במקום אור", ועל דרך זה כתבו התוס' "חובה היא שיסעוד במקום נר משום עונג". ומכיוון שצריך לאכול לאור הנר – אין להדליק בחומרים בעלי ריח רע כי אז לא יוכל לאכול לאור הנר אלא יצא למקום אחר.
[12] ושמעתי מאבי מורי הגרמ"ש אשכנזי ז"ל, לדייק מלשון רבנו הזקן בכמה מקומות, אשר שני הטעמים הללו מתחילים בזמנים אחרים: עונג שבת מתחיל סמוך לחשיכה ועדיין יש קצת אור בחוץ, ואז כשעושה משהו לאור הנר הרי הוא נהנה מהנר. אבל בזמן זה אין עדיין 'שלא יכשל בעץ ואבן' כי עדיין יש מעט אור יום, ודין זה שלא יכשל בעץ ואבן מתחיל רק בחשיכה ממש וכלשון רבנו (סימן רסג סי"ג) "שלא יכשל בעץ ואבן באישון אפילה ולילה".
[13] רס"ג ס"י.
[14] ולכן כאשר מתארחים אצל משפחה המדליקה נרות, לשיטת המחבר לא יכולה האורחת לברך על הנרות אם מדליקה נרותיה עם בעלת הבית על אותו שולחן, כי עיקר העונג מהאור נעשה בהדלקת בעלת הבית והאור של נרות האורחת זה רק לתוספת אורה בלבד ואין מברכים על מצווה זו. אבל לרמ"א אורחת יכולה להדליק אצל בעלת הבית ולברך על תוספת אורה.
[15] ו.
[16] ומביאים הפוסקים ראיה לכך שיש תוספת אורה גם כאשר כבר יש אור, מדין הדלקת הנר מוקדם בערב שבת: הדלקת הנרות נעשית ביום ששי לפני השקיעה וכאשר מדליק נרות רגילים הם עדיין יהיו דולקים כשיבוא לאכול סעודת שבת ואם כן הוא נהנה ומתענג בשבת מהדלקת הנרות. ונפסק להלכה שאפשר גם להדליק את הנרות מוקדם ולקבל ולהתחיל את השבת בעוד יום ובזמן זה של קבלת השבת בעוד יום אפשר גם להתפלל ערבית של שבת ולאכול סעודת שבת.
וכותב המגן אברהם (סקט"ז בשם המהרי"ל) שמקרה זה שמקבל שבת בעוד יום מצווה להדליק נרות ארוכים כדי שידלקו לאחר חשיכה וכך יהנה מהנרות בתוך השבת (ואף שכבר אכל סעודתו מכל מקום הוא נהנה מכך שיש לו אור בבית ואינו נתקל בעץ ואבן).
ומוסיף המגן אברהם שגם אם הדליק נרות קטנים שדלקו בשעת הסעודה – אין ברכתו ברכה לבטלה וזאת משום שנהנה שאכל סעודתו לאור הנרות. ומבאר הלבושי שרד שם שהכוונה היא שכיון שמדובר בשעה שהשמש כבר מתחילה לנטות לשקיעה ואור היום מתעמעם, לכן הנר מוסיף אור. אבל המשנה ברורה (סק"מ) כותב "שאף שעדיין יום יש לו הנאה ושמחה בשעת אכילה מן הנרות" ומשמע שלמרות שהדליק נרות בעוד יום ואוכל סעודתו לאור היום, בכל זאת קיים מצווה באכילה לאור הנר, ויוצא מכך שיש הנאה באכילה לאור הנרות שעל השולחן אף שיש עוד אור יום שהוא אור חזק. וכן כותב רבנו הזקן (סי"ג) "כיון שאכל לאורן ונהנה מהן בסעודת שבת", ומשמע שיש הנאה מאור הנר אף שעדיין יש אור יום (כך דייק הקצות השולחן סימן עד הערה ו בדברי רבנו. וראה לשון רבנו שכתב בהמשך הסעיף שאם אכל בחצר בעוד יום והדליק נרות בבית והםלא דלקו עד הלילה הרי זה ברכה לבטלה, אבל אם "היה שם קצת חושך באיזה מקום סמוך לחשיכה אם לא היו דולקות שם, והשתמש שם באותו מקום שום דבר לאורן אין בזה איסור", ומשמע שלפני כן כשכותב שאכל לאור הנר הכוונה היא שאכל בעוד יום ולא היה אפילו קצת חושך).
ויש להעיר שבחזון עובדיה שבת ח"א עמוד ריז הקשה שאין להשוות נר בפני החשמל לדין תוספת אורה של הרמ"א כי הרמ"א מדבר על ריבוי נרות שכל נר יש לו באמת משמעות ותוספת אורה, אבל נר בפני חשמל אין לו שום משמעות. אמנם מהראיה הנ"ל בהדלקת נר באור יום משמע שכן יש הנאה מאור הנר אפילו שהוא 'שרגא בטיהרא'.
[17] בספרו על סימן רסג בהוספות בסוף הספר קונטרס אחרון ד אות ב.
[18] פמ"ג הערה קעא.
[19] סימן רסג אות ל.