שמעתי פעם מר' ברוך גורין ממוסקבה
בי"ט כסלו בתחילת הנו"נים היו מגיעים למוסקבה יהודים זקנים מכל רחבי חבר-העמים. לא ידוע איך ידעו מתי ההתוועדות... היו אותם חבר'ה כל שנה, קבועים. היה אחד, שישב בצד, לא דיבר עם אף-אחד, היה עסוק בלבכות.
גורין, בחושיו המחודדים, ישב לדבבו פעם. וכה היה סיפורו:
בזמן הסובייטי, הוא עבד בק.ג.ב ונסע ב'וואארנאָק' (עורב). מכונית שחורה, שמספיק שתחנה בחניית דירתך, כדי שתחטוף התקף-לב. גם הכשר שבחברי המפלגה היה עובר לצד השני כשרואה 'וואראנאק', כי כשמידת הדין מתוחה, גם שמים לא זכו...
"מה שעשיתי בשנים ההן", אמר הזקן, "אינני יודע אם יש על זה מחילה. אבל בי"ט כסלו, הייתי מסיע בוואראנאָק חסידים לפארברענגען. אני לא מקנא בחסידים שישבו להתוועד וראו דרך החלון שוואראנאָק מגיע, אבל זו היתה הדרך הכי בטוחה להסיע אותם. שהרי זה המקום האחרון שיחפשו אותם, וגם אם יראו חסידים בוואראנאָק -- יש לזה הסבר מצוין... ואני מקוה", סיים הזקן, "שאולי זכות זו תעמוד לי".